זהו. הגעתי למסקנה. אני רוצה מכונית.
לא, בעצם יותר מזה. אני *צריכה* מכונית !!!
היום חיכיתי לאוטובוס 45 דקות (!!!) ואח"כ עוד נסעתי בו איזה שעה ואז חיכיתי לעוד אוטובוס ואז עליתי על האוטובוס שחיכיתי לו והוא האוטובוס הכי מהיר הביתה (מה זה מהיר? מהיר זה שלא עוצר באף תחנה בדרך עד הבית. פצצות, רק שהוא לא מגיע עד הבית. ואז צריך ללכת איזה רבע שעה.) והלכתי ברגל עד הבית והגעתי אחרי שעתיים ומשהו. זה נראה לכם הגיוני?! שעתיים ומשהו לחזור מבי"ס? לא! נכון? גם לי.
ההורים שלי לא חושבים ככה. בעקבות הפצרותיי הרבות שנענו בשלילה החלטתי לנסח מכתב בשם כל ילדי העולם, העונים להגדרות הבאות:
1. בכורים (כי אחרי הבכור ההורים כבר מרשים הכל.. אנחנו סובלים בשביל שאר האחים!)
2. נהגים חדשים
3. נגמר להם המלווה
4. ולמרות זאת ההורים שלהם עדיין לא נותנים להם ללנהוג לבד
5. בין סוף המלווה לזמן קריאת הפוסט עברו להם לפחות חודשיים.
אה, בעצם אין אף ילד בעולם שעונה על הגדרה 5. טוב נו גם 4 מתוך 5 זה טוב ;)
6. בעלי שרגא ודומיו. (סעיף רשות)
ולהלן המכתב:
אבא ואמא היקרים,
מה שלומכם? הכל בסדר, נכון. למה שלא יהיה בסדר?
קמתם בבוקר, הכנתם לנו אוכל, הערתם אותנו, שוב הערתם אותנו, תלשתם אותנו מהמיטה ודאגתם שנתארגן מהר כי כבר מאוחר.
הקפצתם אותנו לתחנה כלשהי ודאגתם שנעלה על אוטובוס. המשכתם לעבודה הקשה שלכם ועבדתם ממש קשה. ואז יצאתם מהעבודה וחזרתם הביתה. וכאן בבית, חיכה לכם בלאגן, וכמה ילדים שדורשים תשומת לב וטיפול מסור וצמוד. אז ניקיתם וסידרתם את הבית, דאגתם לאוכל, הקשבתם לנו, עזרתם לנו, הכנתם דברים לכולם למחר ופתאום נהיה כבר מאוחר ועליתם לישון.
למה שלא יהיה בסדר?
מה שלומי?
אני, לא משהו. היום קמתי בבוקר מוקדם,(זתומרת, הערתם אותי מוקדם..) נסעתי לביה"ס, למדתי קשה, חלק מהשיעורים לא ממש למדתי, עשיתי צחוקים עם כולם, היה נחמד.
הלכתי לתחנה. מפה כבר לא נהיה נחמד. חיכיתי לאוטובוס המווון זמן. ואז גם נסעתי בו המווון זמן. וכאב לי בשרגא, ולא היה לי נח. ועשיתי כל הזמן תנועות מוזרות לנסות לסדר את זה ולא עבד. וכלום לא עזר וכמעט התחרפנתי. ואז עליתי על עוד אוטובוס וירדתי בתחנה הכי קרובה הביתה והלכתי מלאמלא ברגל וכאב לי בשרגא ונגמר לי הכח.
לכם היה נחמד היום כי לכל נקודה שהייתם צריכים להגיע אליה, היה לכם אוטו. מה זה משנה בכלל שהייתם טרודים באלף ואחד דברים? שיש לכם כמה יצורים קטנים (וגם כאלה לא ממש קטנים) שתלויים בכם תלות קיומית, שיש לכם דאגות פרנסה על הראש. קטן עליכם- יש לכם אוטו.
אבל לי אין! ואני תלויה באוטובוסים מפגרים שלא באים סתם כי לא בא להםם!!
אי לכך ובהתאם לזאת אתם מתבקשים לאפשר לי לקחת את האוטו לבי"ס.
בתודה מראש,
ילדתכם
**
טוב, ברורה לכם הציניות במכתב, והתשובה שלי לעצמי על טענותיי.
ובכל זאת- היום ו אחת המכוניות שלנו (חח זה נשמע כאילו יש לנו איזה צי מכוניות. ממש לא.. אחת לאמא ואחת לאבא והן ממש לא מהיוקרתיות;) ) ישבה בחנייה חסרת מעש. מיותמת ממש. כבר סיפרתי לכם שיש לי רישיון חצי שנה?? (!!)
למה לא לתת לי את האוטו למה!? זה חוסך לי כלכך מלא עצבים וזמן שהוא יקר, וזה יקנה לי סוף סוף ביטחון על הכביש כי עוד לא נהגתי לבד..
אבל כן, זה אוטו גדול ומפחיד ודי טנק.
אולי כדאי לחכות קצת.
זתומרת, *עוד* קצת.
**
הורים יקרים שלי :)
זאת הזדמנות מצויינת להודות לכם מעל במה זו,
על כל מה שעשיתם ועדיין עושים (ועוד תעשו!) למעני.
על הדברים הקטנים ועל הדברים הגדולים,
על האכפתיות,
הדאגה הרבה
ועל שהכל אתם עושים כדי שלי יהיה הכי טוב.
אני אוהבת אתכם מלא, באמת!
**
ובכל זאת, תשחררו אוטו מדי פעם, בקטנה, טוב? ;)
<3
כינוי:
בנפו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
