שרגא ואני

טוב אז לאחרונה שמתי לב שיש לי קטע מעניין ודפוק כזה בחיים:

לחכות שכל דבר ייגמר בשביל לראות איך הוא נגמר ומה היה בדרך. תהליך? אין מילה כזאת. להנות מהתהליך? אפילו לא בחלומות הכי שחורים שלי.

עכשיו, זה לא כזה תחביב/צורך/אובססיה/וכו' דפוק כלכך, כל עוד מדובר בדברים קטנים: לחכות שהבגרויות יגמרו כדי לדעת כמה קיבלתי, למשל.

כאלה דברים זה סבבה, הגיוני. וכל עוד לא הגעתי למצב שאני מחכה שאיזה אירוע משמח יגמר רק כדי לדעת כמה בדיוק שמחתי, זה פחות או יותר סביר.

אבל יש דברים, נגיד, שאז העסק הזה ממש מטומטם: למשל לחכות שהחיים יגמרו כדי לדעת כמה דברים- עם מי התחתנתי, איך הילדים שלי גדלו, כמה הם ואיך קוראים להם, מה למדתי באוניברסיטה, במה אני עובדת, מה נהיה עם כל החברים, האחים, המשפחה והסביבה שלי ובכלל- איך הגענו לסוף הטוב שלנו בסוף. כאילו החיים הם סוג של ספר. כאילו.

זה, נגיד, צורך ממש מפגר, תודו. כאילו שבסוף חיי זה מה שיעניין אותי. אז לא, בעוד נשמתי תרחף לה מעל הקבר שלי אני חושבת שיותר יבוא לי לחשוב על שיואו מעניין מה הולך לקרות עכשיו ווואוו כמה אנשים יש בלוויה הזאת.[ או כמה אין. תלוי כמה תהיו נחמדים אליי;) ]. בקיצור, שריטה אמיתית. דפקה.

ולא, אל תבינו אותי לא נכון, אני ממש לא מחכה ליומי האחרון. יש לי המון מה להספיק וכפי ששמתם לב התכנון הוא להסתכל בסוף החיים על משפחה לתפארת וחיים ארוכים, פשוט אם היה אפשר להריץ את הסרט עד הסוף- לראות כמה הספקתי ועם מי- ואז לחזור לעכשיו, זה היה ממש מרגיע אותי. (פטנט רשום. מוזמנים לפתח איזה מכונה בנושא ולשלוח לי דיבידנדים ומניות כשתצליחו בענק.)

***

היום בערב התחיל ראש חודש אדר ב'. היום ומחר זה ל', ביום שני א' אדר ב'.

בין יום ראשון לשני, או יותר נכון- בין ל' אדר א לא' באדר ב'- יש מעבר חד ביותר, בשבילי.

בדיוק לפני שנה סיפרתי לכם, ממש כאן, על הסבתא היקרה שלי, שהיתה אמא שניה שלי, ושהלכה לעולמה מוקדם מדי, בדיוק בל' אדר א. לפני שלוש שנים.

וא' אדר ב' הוא ה-יום של פורים. זאת אומרת, החג עצמו עוד שבועיים, אבל אווירת פורים מתחילה ממש מעכשיו. אווירה שלא ממש מכילה עצב, כאב ומוות, אם נודה על האמת ;)

***

ועכשיו לקשר בין שני הקטעים שלעיל (למי שהתקשה לעקוב..) :

ממש לפני שנה עמדתי בסוף ההתחלה של תהליך שנקרא שרגא. "תהליך"- כבר אמרתי לכם שמדובר במילה גסה מבחינתי. אבל מה לעשות? שרגא זה סופר - תהליך.

תהליך שמתחיל בהיכרות עם עולם רפואי חדש ומושגים אחרים לגמרי ובעיקר- היכרות עם שרגא בכבודו ובעצמו. 

תהליך שעובר דרך המון צילומי רנטגן, פיזיותרפיה, רופאים, פיזיותרפיה, כאבים, פיזיותרפיה, בגדים חדשים. פיזיותרפיה.

ותהליך שמתחיל להיגמר בתהליך אחר- תהליך הגמילה.

ואיך התהליך הזה נגמר סופית? כנראה שעוד שבועיים בערך אני אדע. עד אז,  אני מגלה את תהליך הגמילה ;)

קלישאתי ככל שישמע, התהליך עם שרגא גורם לגילוי והבנה של כל מיני דברים שלא קשורים לגב באופן ישיר. כן, גילוי עצמי, השלמה עם כל מיני מצבים, קבלה והכלה של כל מיני דברים אחרים, היכולת להתמודד עם אתגרים (כן, שרגא זה אתגר.), ועוד כל מיני דברים, אבל בעיקר-

היכולת להתמודד עם תהליך.

כן, הייתי רוצה שמישהו יגלה לי עם מי אני אתחתן, מה אני אלמד ואיך יקראו לילדים שלי.

או ברספקטיבה קצת יותר קרובה,

לפני שנה בדיוק, הייתי רוצה לדעת איפה אני אעמוד היום.

מה יהיה הסטטוס שלי ב"אז, מה את עושה שנה הבאה?" (מתגייסת בדיוק עוד חודש!!)

מה אספיק לעשות עד שתתחיל ה"שנה הבאה" הזאת שלי? (פסיכומטרי, מדרשה, טיולים, קצת חופש, קצת עבודה)

מתי יתחילו להוריד לי את שרגא? (אף אחד לא מוריד לך אותו. את מורידה לבד.  קוראים לזה תהליך גמילה, נעים מאד, וזה מתחיל מאז ד"ר ברצלונה ועד אמצע מרץ פחות או יותר...)    

אני אצליח להתמיד בתרגילים במשך אשכרה שנה שלמה?!? (האמת שהיו קצת חיפופים, אבל באופן כללי היית סבבה)

ובכלל, איך תעבור עליי התקופה הזאת. התהליך הזה.

מצד אחד, נראה לי מוזר שכבר עברה שנה מאז האזכרה הקודמת של סבתא שלי.

מצד שני, לא נראה לי הגיוני שזה רק 3 שנים שאנחנו בלעדיה. היא כלכך חסרה שזה מרגיש הרבה יותר.

מצד אחד, נראה לי מוזר שכבר עברה שנה מאז אותו פוסט באפריל, על סבתא שלי.

מצד שני, לא נראה לי הגיוני שעברה רק שנה מאז. שרגא קצת מאט את הקצב של הימים, והלילות, והשנה.

והנה, בכל זאת אנחנו כאן.

ואני למדתי שתהליכים הם די בסדר. לפעמים מורטים עצבים, לפעמים כ"כ שוליים ששוכחים מקיומם. תלוי בהסחת הדעת שיש לנו מסביב (לטוב ולרע..).

הרי בסוף, הכל עובר.

יום אחד אני אדע איך היה לי בצבא, מה למדתי באוניברסיטה ועם מי התחתנתי.

יום אחד, (ובעז"ה עוד 111 שנים ככה..) אני ארחף לי בשלווה אי שם בלוויה של עצמי, ויהיו לי התשובות לכל השאלות שמציקות לי עכשיו. ביום הזה אני אוכל לראות שסימנתי או לא סימנתי וי על כל הדברים והמטרות שרציתי לי בחיים. אבל איזה סמיילי אני אוכל לצייר ליד כל מטרה? היה לי כיף בדרך אליה? היה משמעותי? היתה עוד תחושה חוץ ממירוץ אינסופי עד למטרה?

אני יודעת שסבתא שלי, יכלה לשים סמיילי צוחק ומאושר ליד כל אחת מהמטרות. לפחות ליד אלו שאני ידעתי על קיומן.

והלוואי גם עליי, ועליכם, ועל כולם,

שנלמד להנות, ללמוד ולהרגיש גם את התהליך- ולא רק את המטרה.

יאללה שרגא, שבועיים אחרונים אהובי!!! <3

שבוע טוב וחודש טוב ושמח חבריים!! :)