סתם....
אנשים יכולים להיות רגישים יותר...
לפעמים אני מרגישה שכל העולם נופל עלי ואני לא יודעת למה.
יש לי חיים נוראיים, אף אחד לא רוצה לשבת לידי, להיפגש איתי או לדבר איתי.
אני מנודה חברתית.
זה מפריע לי אבל הפסקתי להראות את זה.
ממזמן.
***
ההרגשה שהייתה לי שונתה,
באמונה שהייתה לי פגעת,
את חיי החשובים לי כל כך,
אתה מחקת.
שמרת את אהבתי,
ברחת כשהייתי שם.
בעולם אחר זה יכול היה להיות טוב,
אם היית מציג זאת בצורה שונה.
רק רסיסי ליבי ישמרו,
אין עוד לב שלם.
אחלים אך לא אחזור שלמה,
אהבה נוראה שנפלה.
נפילות הן החיים,
אבל לרוב רק חלקים קטנים,
אצלי זה כל החיים,
היינו ועזבת אז שכחת.
שמרת את אהבתי,
ברחת כשהייתי שם.
בעולם אחר זה יכול היה להיות טוב,
אם היית מציג זאת בצורה שונה.
אני מסתובבת ומחפשת,
את עצמי ברסיסי ליבי,
שחלקם ישארו איתך.
אמונה שהתעופפה לה באוויר.
שיר שלא נגמר לעולם,
יימשך לו לאיטו בשפה שונה,
יתגלגל במוחי.
אהבתי את חיי הקודמים לפניך.
היית טוב אבל רע,
שברת הכל,
גם אותך כך שלא נשאר דבר,
נשאר לנו להיעלם.
במקום אחר בזמן אחר,
היינו ממשיכים ביחד,
אבל זה נשבר.
נפלנו בגללך ולא נחזור.
זה מקום אפל בלעדייך,
אך אולי היה גם איתך.
לא יודעת אבל מאוחר מידי,
לא אוכל לתקן וגם אתה לא.
לעולם לא נהיה כך שוב,
זה נשבר.
***
זה שיר שכתבתי על סיפור שכתבתי פעם... אולי אני אשכתב את הסיפור ועאלה אותו.
והשיר והסיפור קשורים בחלקם אלי, רק שלי לא היה חבר.
אני הייתי רוצה לשכוח ולחזור אחורה בזמן... לתקן את האנשים הלא מובנים עכשיו.
תשכחו מזה... לא משנה.
למה כתבתי את הפוסט הזה?
כי לא היה לי איפה...
בניגוד להרבה אנשים שיש להם יומן והם מתמידים לכתוב בו... אני לא מצליחה לשתף אותו.
פשוט לא.
דפים כבר ממש מתחברים אליי בנושא פריקה. לא.
אני אסגור את הפוסט בברכה של שמחה ושמישהו יציע לכם חברות או שתשמחו מחר.
יום האהבה, תמיד שנאתי אותו...
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
