את לא מצליחה להבין את מה שאנשים אומרים לך.

את לא רוצה להבין.

את חושבת את עצמך ומתנשאת מעל כולם.

פעם לא היית כזו, היית אחרת. שונה. שאכפת לה מאחרים, שמנסה להבין אותם ולא רק את עצמה ולתקן את מה שקורה.

החיים הציבו לך מכשול ואת מתעלמת ממנו וממשיכה הלאה.

את מתכנסת בתוך עצמך ומסתכלת על אחרים והקנאה אוכלת אותך.

החברים הסובבים אותך נקשרים לאנשים אחרים שאת מכירה ויודעת אותם ואת לא יודעת מה לעשות עם זה,

איך להתגבר על זה ולנסות להבין זאת ולפרגן.

במקום זה את חושבת רק על עצמך ועל מה שעושים לך,

ולא על הסיבות שאולי זה קורה, או אולי על זה שלא כל מי שסובב אותך הוא רק שלך,

רכושך הפרטי.

הוא של עוד אנשים, של הרבה אנשים ואת לא מצליחה להבין את זה ואת מתעצבנת ומוציאה כעסך על אנשים חפים מפשע.

את מגזימה ולא רוצה לראות את העולם כמו שהוא,

ואת עצמך כמו שאת.

עד כמה שזה קשה וכואב, את לא שמה לב ומתרחקת מזה.

את משתנה לרעה והופכת להיות משהו אחר ממה שאת, ממה שהיית.

את הופכת למפלצת קנאה, כעס ורגשות חזקים כל כך, שאת לא מצליחה להשתלט על עצמך.

אבל בתוך תוכך, עמוק בפנים, את ערה למצב ויודעת את המתרחש סביב ועד כמה השתנית,

לרעה,

לטובה.

זה לא משנה.

את אחרת.

ואת לא מצליחה לחזור חזרה אחורה ולנסות להיות כמו פעם.

את נדבקת למצב הזה ולא מצליחה לצאת ממנו.

את רעה.

את טובה.

את אגואיסטית.

את מתנשאת.

את חושבת רק על עצמך.

את כבר לא יודעת מי את האמיתית מרוב השינוי הקיצוני שחל עלייך.

את בחיים לא תחזרי למה שהיית פעם,

עד כמה שתנסי.

ואת לא בטוח מבינה מה קורה.

הרי, אחרי הכל, את זו את ולא השתנית.

אולי המציאות בכלל משקרת ואת לא עשית את כל מה שעשית ולא הפכת לכזו.

את כבר לא יודעת מה נכון ומה לא.

אבל, לבסוף, את עם הזמן תביני מה עשית, מה שקרה ותדעי לעשות את הדבר הנכון.

הרי את לא מושלמת.

אף אחד לא מושלם.

במיוחד לא את.