חיים נמשכים ואין ידיעה לאן אנו הולכים ולאן מותר ואפשר ללכת.

הליכות קטנות מתרחשות מיום ליום ומרגע לרגע,

נעליים קטנות הופכות לגדולות וכבדות עם הזמן.

כמו כל הכובד שיש על אדם עם השנים.

מסתכלים אל האופק ורואים עוד אנשים הולכים.

הולכים אל הלא נודע שצופן להם העתיד.

מסתכלים גם הם אל המרחב ואל מה שסביבם, שנמצא לידם,

ומנסים להבין את משמעות החיים האלה.

לאן אפשר ללכת עם נעלי אולסטאר, קטנות וגדולות,

בין בניינים, בין אנשים ובין רחובות,

להסתכל לאנשים בעיניים ולראות שאתה לא כל כך שונה מהם אחרי הכל.

שגם אתה חלק מההמון.

חלק מהאנשים.

חלק מהעם.

חלק מהמקום שאתה חי, קיים ושייך אליו,

ונמצא בו.

אנשים חולפים על פני אנשים באי ידיעה, ישנו ניכור אחד כלפי השני.

כל אחד בעולמו שלו, בבועה משל עצמו חי את חייו.

מתי יגיע הרגע שבו כולם ינפצו את הבועות שלהם ויחיו בעולם השלם,

כולם ביחד באותו רגע,

באותו עולם,

באותו מקום,

באותה נקודה.

אותה שניה.

שניה אחת, שיכולה לשנות את הכל.

את כל מה שאתם חושבים אחד על השני,

מה שאתם רואים מסביב ומרגישים כלפי עצמיכם וכלפי האנשים הסובבים אתכם.

מה שאתם באמת מרגישים בפנים,

אך לא מוכנים לפרוץ עם זה החוצה ולהגיד את מה שבאמת עובר עליכם,

מה שאתם באמת רוצים להגיד ולא מסוגלים.

מה שעובר עליכם כאשר אתם נאלמים דום ולא מצליחים לשחרר מילה אחת מפיכם.

מילה אחת שיכולה לתת כל כך הרבה למי שמולכם.

שיכולה לשנות ולו ברגע אחד את עולמו,

פעם אחת ולתמיד.

זה קטע שהגשתי לתחרות כתיבה של סיפורים קצרים בית ספרית.

אשמח שתגידו דעתכם עליו.:)