הם היו זוג משמיים, כל העולם היה פרוש לפניהם והם הסתכלו אל האופק.
השמש היוקדת של חודש יולי הראתה אותותיה ושלכה קרני שמש חזקות על פני הרחוב ושדה רחב הידיים.
החיוך שלה האיר את כל המרחב וגרם לכול להרגיש איזה יום הולך ומגיח מהפינה.
הוא עטף אותה בין ידיו וקירב אותה אל חיקו, הרגיש את הריח שלה, את החום שלה, את הטוב שבה,
את האהבה שמוצפת לכל עבר ומגיעה עד אליו.
הוא הרגיש מאושר על שיש לו אותה.
הוא נזכר בכל אותם רגעים שהם עברו ביחד והיו כאחד,
הוא הרגיש שלם שעבר את כולם ביחד איתה, ולא עם אף אחת אחרת.
הוא הרגיש שזה היה הדבר הנכון לעשות.
שהם באמת משלימים האחד את השנייה ומתאימים זה לזו.
זוהי אהבה שלא זוכים לה הרבה,
והוא הרגיש בר מזל.
הרגיש בר מזל על שיש לו אותה.
ואותו יום שטוף שמש הביא איתו את כל הדברים הטובים שהוא יכול להביא,
ומצב הרוח היה בשמיים.
וכך, הם הלכו להם ביחד, שלובי ידיים בשדה הגדול,
מגיעים עד לאין סוף ומרגישים שאת הסוף הזה- הם יעשו ביחד.
ילכו עד הקצה ולא יפחדו.
כי יש להם האחד את השנייה.
לעולם.

קטע זה נכתב בהשראת תמונה מספר 4 מהפוסט אשר בבלוג הזה- אתגרי כתיבה וביקורות