גדר גדולה מפרידה בין החיים שלו לשלי.
מבטינו מצטלבים, אך זה לא אותו הדבר.
אנחנו כל כך שונים, אך באותו הזמן גם דומים.
אין שוני רב בינינו אחרי הכל. לשנינו יש עיניים, אף, פה ומבט שמצטלב האחד עם השני
ואומר את הכל.
את כל מה שהוא לא יכול להגיד במילים.
יד עם מקל אחוזה היטב בתוכה נעה לאורך הגדר ומתחילה להרעיש.
הרעש הקל של המקל כאשר הוא פוגע ברווחים שבין האוויר לעמודי הגדר עצמה.
עיניים מחפשות אחר מבט מלא תשוקה ואמירה שמתחבאת ולא נאמרת בקול רם למדי.
בשקט. בחיפושים. בלילה. כאשר יש חושך ואף אחד לא רואה. או לא שומע.
רק הצללים מדברים.
הצורות שנוצרות מתוך החושך עצמו.
והמבט, גם אם לא רואים דבר,
אומר הרבה.
יש לו משמעות גדולה כל כך,
שהיא נראית מזערית, אך מרגישה כל כך אחרת,
כל כך שונה ועוצמתית,
לא כמו מילים שנאמרות באוויר ללא משמעות כלל.
אפילו כאן, כך בחושך,
למבט חטוף וקטן יש משמעות גדולה הרבה יותר מבדרך כלל,
מביום בהיר וקר, אולי שטוף שמש אך סגרירי,
בתוך העולם שאנו חיים בו,
שנינו,
כאנשים שונים.
אך דומים.