כן, חזרתי מפולין. אני גם לא מאמינה שהייתי שם, שעשיתי את זה ושכבר זה עבר. כה מהר וכה לאט וקצר זה היה.

היה מסע במלוא מובן המילה. הדרגתיות נלאית וטובה הייתה. קשה. מפחיד. אי וודאות שהפכה למובנת עם הזמן. ברורה.

היה קל, קשה, מעניין, מלמד, מאיר עיניים, פורק רגשות, עוצר בפנים, מטלטל, מהטל, עוצמתי.

אני לא בטוחה שאמצא את המילים הנכונות לתאר, אבל מקווה שהקטעים ידברו בעד עצמם ושהמילים והרגעים יישארו בתוכי, וזה העיקר. שאני אבין ואעכל. ואתם תהיו שם בשביל לראות, להבין, ולהיות חלק. שזה הדבר החשוב ביותר. לראות במו עינינו ולראות את הכל במוחשי ולקלוט את הגודל של זה, גם אם עם הזמן הדברים ייהפכו לאט לנעלמים, הזיכרון הוא הדבר החזק ביותר שיש לאדם והוא על בטוח יישאר. הוא מוצק ומוחשי, כמעט כמו הדברים עצמם.

הדבר הכי חזק שיש עכשיו, למי שיהיה אחריי במסע הזה הוא הדמיון. כי למסעות הבאים אני לא בטוחה אם באמת יישארו דברים מוצקים או זכר לדברים אחרים שאני ראיתי עכשיו שהיו מוצקים וחיים, שלאט לאט יתפוררו ויעלמו עם הזמן, עם הרגעים והשנים, אותו הדבר גם לגבי ניצולי השואה...

הרוב צריך לדמיין ולפעמים בגלל זה לא מצליחים להרגיש ולהבין דברים שאומרים לנו מסביב, כי הכל נראה כה רגיל ושגרתי, לא מהטל ועוצמתי וקשה כל כך כמו שחשבנו או כמו שדמיינו, ולכן הדמיון מוביל אותנו כאן, בחלק מהמקומות, במסע הזה.

הכי חשוב שבדורות של עכשיו יש עוד ניצולי שואה חיים, קיימים, שאפשר לדבר איתם ולדעת את הכל גם מעיניהם, וגם ממה שיש שם. שנמצא שם אל נגד עינינו. שאנחנו מבינים, מפנימים, מעכלים ועוברים את זה, כחלק מזה עכשיו גם אנחנו. עכשיו גם אני. אני שמחה שעברתי את זה ושהייתי שם במסע הזה- המסע של פולין, של י"א. זה חשוב ואני שמחה שלא וויתרתי על זה למרות הפחד ואי הוודאות שאפפה אותי.

זה שווה את זה וזה שווה את הכל- צריך לעבור את זה ולהיות שם, כי אני לא חושבת שבאמת מבינים את המהות של זה ובכלליות את תפיסת המציאות עצמה, אם לא עוברים דבר כזה. זה חשוב, אמיתי ועוצמתי. מערער ומהטל בנו כרוח חיה הנושבת בקרבינו.

מעטות המילים לתאר את הגודל של זה ואת מה שאני רוצה להעביר, אבל כל אחד עם מה שעובר בו ומה שהוא מבין, קולט ורואה, ומקווה שהבאתי קצת, למרות חוסר המילים, חלק ממה שאני רוצה להעביר ולנסות להגיד ולהביע. זה קשה. מסע כזה אני לא חושבת שבאמת אפשר לתאר או לתמצת במילים, גם אם הן הכי קטנות, אבל זה שווה- לפחות קצת, זה עדיף מכלום. אולי לאט לאט עם הזמן אני אצליח להגיד יותר, זה פשוט החזרה הזו לשגרה ולחיים הרגילים, לכלל, כל כך מערערת ולא חלק פתאום. אני כאילו מוצאת את עצמי וכאילו כלום. הכל נראה כה רגיל אך מוזר ואחר. מנוכר מהחיים שלי עצמי.

אני אלמד לחזור לזה ולהתרגל. זה פשוט עדיין... אני לא תופסת את זה וצריכה להיות חלק מזה. ולהראות לעצמי שאפשר לחיות אחרי הכל.

עם הזמן אצליח אולי להיפתח יותר ולהביע את עצמי יותר, זה תהליך שלוקח זמן, וזה ברור, הגיוני ומובן, אז... זהו.

מתנועע ברוח המצליפה ללא סוף;

כאב מפלח ברגש

ועיניים נעשות כבויות וריקות

מנפש של אדם.

וחודש חדש! מי היה מאמין שתכף מתחיל בית ספר. תכף מתחילה שנה חדשה. שנה אחרונה. י"ב. תכף מתחילה השנה האחרונה שאני תכף מסיימת. תחושה כה מוזרה והזויה. אני לא רוצה ורוצה בו זמנית. זה הולך להיות מיוחד ואחר. אני מתרגשת.

אני מתחילה ללמוד את שנת הלימודים שלי, למרות שרובכם התחלתם כבר, ביום ראשון הקרוב, אפילו אחרי ה1 בספטמבר, זה אחד ההזויים והמרגשים והמגניבים, שנה אחרונה להתחיל בצורה הזו- אין יותר טוב מזה. פשוט מדהים. שרק יילך טוב ויהיה מעניין ושאפיק מזה את המיטב!

שנהנה לנו השנה ושיהיה מיוחד, מהנה, בלתי נשכח ומלא השראה וכתיבה יפה וטובה ומלוכלכת וכל הטוב שאפשר להפיק מכך. ♥