 כינוי:
אנושיות בת: 29 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2013
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | | 29 | 30 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2013
חתיכה ממני
ליבה היה כגן סגור, כחלום נשכח, כסוד כמוס שסגור בתוך תיבה נעולה עם מנעול ומפתח שנזרק לכל עבר.
הריצות והחלומות היו כה גבוהים עד שלא הצליחה לגעת בהם. הם הרגישו מוחשיים אך היו מופשטים מדי. יותר מדי שזה כבר התחיל לכאוב לה.
דמעות התחילו להיווצר בעיניה אך היא עצרה אותן לפני שהן יצאו לחלל העולם, לאוויר הזחוח והנדוש.
היא הרגישה שנלקחה ממנה חתיכה, שבכל פעם שהיא נושמת עוד חתיכה נושרת ממנה ונעלמת, עד שהיא עצמה תיעלם גם, בין ההמון הסוגר הזה, מכל עבריה.
ליבה הלם חזק בתוכה, היא שמעה אותו מצלצל מכל עבר, כפעמוני כנסייה ישנה שכוחת אל.
שפתיה היו יבשות מהאוויר היבש ששהתה בו מכבר, היא ישבה דרוכה, כלא יודעת למה לצפות עוד.
היא הרגישה שהיא צריכה לעצור אך לא ידעה מתי, ואיך. היא לא ידעה מתי לשים רגליה על הקרקע, שיעצרו ויהיו יציבות לקצת זמן. זה לא יכל לקרות. היא לא יכלה לתת לזה לקרות. היא רצתה להרגיש קצת חופשייה, קצת מעורערת, קצת לא יציבה. קצת לא מאוזנת בין כל הדברים שכן מאוזנים כבר בחייה. כמו חיוך, כמו צחוק, מילה, יופי, התכנסות בתוך עצמה, דשא ירוק ושמיים כחולים. היא רצתה קצת לברוח. קצת חופש. קצת צלילי חופשיות מעצמה, מהיום, מהרגע, מהמציאות שהיא חיה בה ואופפת אותה.
הכל סביבה נראה כה גדול, חי ואמיתי. היא נראית אמיתית בין הדברים שנראים לא אמיתיים, שנראים בדויים ומומצאים. היא לא מומצאת. היא רק מחייכת, משתדלת לפחות. אופטימיות זה הקלף שלה. זה המשחק אותו משחקת שנים רבות, ולאט היא נשברת. היא לא רוצה להישבר. היא רוצה להישאר חזקה ואיתנה ולהישאר כמי שהיא, אותה נערה מחייכת ואופטימית, שרואה את הטוב שבכל דבר ובכל אדם ובכל דבר שהוא חי ומוצק; גם מופשט ולא אמיתי יכול להיות כה עוצמתי, גדול ומשמעותי בשבילה. הכל תלוי זמן ומחשבה שעוברת במוחה הקט.
היא רוצה שהדברים יישארו כמו שהם וישתנו כאחד. באותו הזמן היא ישבה על המדרגה של המדרכה, שקועה במחשבות עמוקות על מציאות ועל עולם. על שקט ועל שלווה. על אופטימיות ואמיתות. על מי שהיא ומי שהיא יכולה להיות. שינוי ניכר בעיניה ובפניה. עכשיו היא חושבת ונראית אחרת. עכשיו היא הבינה את הנפלאות שנעלמו מעיניה קצת זמן לפני, היא הבינה שהיא יכולה להשתנות ובכל זאת להישאר נאמנה לעצמה, אמיתית ומי שהיא. הזמן לא ישנה אותה. היא תתאים עצמה לרצונותיה ורגשותיה, זה הדבר החשוב ביותר שעומד לפני הכל.
רגש מתעלה על הגיון. או הגיון על רגש. זה נע בקצב פעימות ליבה שנשמעות ברחבי המציאות שהיא מסגלת לעצמה. רגעים עולים על רגעים וזמנים אחרים, השעון מתקתק והיא רוצה סתיו כרגע, וחורף משולב עימו יחדיו. היא רוצה לחוש את האוויר שנע בין רגליה, שתרגיש אותו כה אמיתי וחי וצורב, שייצרב במוחה כזיכרון ארוך ומתוק, שיישאר שם נטוע לזמן רב, שלא יעזוב.
האושר יהיה קלף חזק אצלה. היא לא תיתן לדברים רעים ונוטפי פגע, כעס ועוגמה לתת לחייה להשתבש או למחשבותיה להשתנות, היא תישאר עם הקלף בידה ותראה אותו רק לאנשים החשובים בחייה, שהיא סומכת עליהם יותר מכול.
היא תישאר עם שני הקלפים הללו בחייה, כי היא יודעת שאלו הם הקלפים שמחזיקים אותה חיה יותר מכול והם מרכיבים אותה, לאותה אישיות שישנה, שמעצבת את מי שהיא, את הדמות שניצבת למולה במראה הגדולה כל יום ויום, כל רגע וכל שניה שעוברת. כל חיוך שמתנוסס על פניה וכל נשימה שהיא מוציאה לחלל האוויר. עיניה מלמדות ומראות את העמוקות שהיא מרגישה, חושבת ועוברת ככל שהיא חיה בעולם הזה, והיא לא תיתן למחשבות הללו לעבור ולעזוב אותה, לא בזמן הקרוב וגם לא ברחוק.
עצמי. קל, נושב ואכזב. מחשבות מתרכזות במוחה והיא נותרת בעולם הזה כמחזיקה מאותם דברים שמקיימים אותה ונותנים לה להמשיך ללכת, יום אחרי יום, בעולם הצבעוני שנגלה לעיניה כל שעה עגולה וכל יום שמתחיל מחדש.
היופי בנשימות ובשאיפות, באוויר שהופך לקרח או לנשימות אפלוליות, כה קסום ואמיתי, עד שהיא יודעת שגם היא הופכת לאמיתית;
היא מביאה מעצמה לעולם הגדול, ובסופו של יום, בזמן מסוים, כזה או אחר, מתישהו, ישימו לב גם אליה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
