מילה שנאמרת בחלל האוויר, שניה לאחר מכן יכולה להיות כה חסרת משמעות.
צריך לשקול מילים ולהגיד אותם בזמן הנכון, לא להגיד אותם סתם ככה כי מרגישים חייבים,
רק אם מרגישים זאת.
רק אם זה נכון וטוב ואמיתי.
אתה משחק בין נגלה לחבוי וזה לא יעבוד יותר.
תוציא ותשחרר את מה שיש לך על הלב ואל תשאיר את זה לאחר כך. אולי כבר לא יהיה. אולי תיעלם ולא תישאר.
תהיה אמיתי ולא אף אחד אחר. אל תנסה ללכת עם הזרם, תהיה אתה- תהיה שונה אם זה מה שצריך.
אל תחפש יותר מדי בנסתרות, תגיד את מה שנראה לך ברור מאליו או שקוף, כפי שמים צלולים מראים את הכל, גם באוויר הכי עכור ואפלולי שקיים.
שתיקה יכולה לעתים להגיד יותר ממילים ולהיות עמוקה אפילו יותר ממים עמוקים. תחשוב על זה. תביט בזה. תביט בי.
תהיה עם מטרה לכשעצמה, תגיד את שאתה מרגיש עמוק בלב, אך תהיה שלם עם זה ועם עצמך.
הרי לאחר מכן, מי שיביט במראה זה אתה; ואתה תראה את עצמך- ולא את אף אחד אחר.
"סליחה," הוא אומר לה בשקט, לא בטוח אם הוא מתכוון לכך או לא. הוא פשוט מרגיש חייב להוציא זאת לחלל האוויר, כה שקט ואכזב.
המילה הזו מרחפת לה באוויר ונוחתת לידה, למולה. היא רואה אותה עכשיו בבירור מוחלט ומחליטה להתייחס אליה.
"זה בסדר," היא אומרת, גם כן בשקט, אך באמת. היא מתכוונת לכך. ולא מתחרטת.
היא מביטה בו ומבטה מקיף אותו מכל עבר. הוא מרגיש עכשיו שלם יותר ממקודם.
הוא לא חשב שאפשר להרגיש כך, ומסתבר שזהו הרגע הנכון להגיד את אותם הדברים, לראות את שהיה ואת שיהיה. את שנחתם ואת שנסגר ונשלם באותו הרגע.
רק להגיד את הדבר שמרגיש לך נכון ולא להתחרט, ותהפוך לשלם יותר מכל זמן אחר בכל עת.
ועכשיו הם שניהם עוברים יחדיו לרגע הבא, שיתגלו בו סודות ומילים חדשות שיצאו אל חלל האוויר ולא יהיו חרושות.
אפשר להיות שלם גם אם יש סדקים ודרכים חרוכות שאי אפשר להשלים. זה הופך לשלם עוד יותר ואתה עצמך הופך לאמיתי ולאנושי. אל תבחר בדרך אחרת, תבחר ללכת בדרך שלך- אתה עם עצמך ותהיה הכי שלם שבעולם הזה, פרוס לכל מרחבי המציאות הגדולה שקיימת למולך, ואתה קיים בה, בתוכה.