המלאך שחיכיתי לו זמן רב אולי הגיע זמנו להגיע.

אולי הגשם יגרום לו לבוא עד אליי,

להביט בעיניי ולהגיד את שחשב כל הזמן הזה שהסתכל עליי.

כשהסתכל עליי בשקט, בין רגעים, בין שניות ובין מילים.

הדמות שניצבת למולי כה טהורה ושקופה, עד שאפילו טיפות הגשם שנופלות עליי, על המדרכה ועל כל עולמי, עוברות מעליו ודרכו ולא נופלות עליו ולו פעם אחת.

אני רואה את מי שאני רוצה לראות,

את מי שאני מדמיינת לשעת ערב, או אפילו בשעות הקטנות של הלילה,

כשרעש הגשם מצלצל באוזניי והוא כה יפה וענוג,

שיכולתי להמשיך להיות ברגע הזה ממש, שיימשך לנצח ושלא אעזוב, שלא אפסיק את הרגע הזה ושהוא יימשך ויסתיים ויעבור לרגע הבא.

הגשם הוא מה שמכיל אותי.

הגשם הוא מה שמביא אותי למקום הזה, הוא מי שאני. הוא מה שאני רוצה להיות בסופו של היום. טיפות הגשם מלאות בתקווה ובאהבה לעולם החיצוני,

הן מראות את הכול בשקיפות ובבהירות שמצטלצלות באוזניי,

וכל מה שאני רוצה הוא שהן יכילו אותי עד הסוף ושאבין את מי שאני עכשיו ואהיה שלמה עם זה. ועם הרגשות. ועם מה שהיה ונשבר, עם מה שמתאחה ונאסף מחדש, עם התקווה והחיוך שעולים על פניי כרגע ובמבט שסטה מהמסלול וחזר אליו עכשיו, בסופו של דבר.

חיוך שנשבר חוזר להיות שלם גם לאחר כמה רגעים שחשבו שנדם.

רגע נשאר כמו שהוא, זה רק הזיכרון שמתעתע בנו והחיוך שמראה את שמסתתר מאחוריו.

בין השורות הללו

שאומרות כה הרבה

ויחדיו

גם כה מעט.

בין נקודה לפסיק,

בין אמירה לשתיקה,

כך גם אני

מביטה בך

ושותקת,

מחכה למוצא פיך

ששותק אף הוא.

זמן וגעגוע

נושרים כעלי שלכת בסתיו

כטיפות ביום חורפי ואכזב.

השעון מתקתק ומזיז מחוגיו

כאשר היא מסתכלת עם עיניה עליו,

וכל שרואה הוא, את עצמה,

בעוד כמה רגעים,

כאשר היא תשתנה

ואולי לא יהיו לה פנים.

ועכשיו.