שבילים נפרדים למקומות רחוקים.

הדממה והרוח מדברים ולוחשים, אומרים את מה שמובן מאליו בלחש מרעים.

עיניים קטנות של שני בני אדם, בין צל לבין אור, בודדים ומתנודדים עם כיוון הרוח, מראים את שנשאר. מראים את שקיים. מושיטים ידיים כדי לתפוס משהו בלתי מוחשי באוויר. הנתפס הופך לבלתי מובן ולבלתי מושג, רק כך אפשר לתפוס תשומת לב של אחר, במילים קטנות מאלה שהופכות רבות משמעות עם הזמן העובר לו, ישן וחדש מתחלפים במהירות וגם זה מגיע אל סופו וחוזר להתחלה.

צעדים קלילים אך כבדים בכל זאת מושמעים על הרצפה, עם טיפות קלות של גשם שירד דקות אחדות לפני כן, ופסק שניה לאחר מכן. רגליים מטופפות על הרצפות והאספלט, בין טיפות על עיני האנשים לבין שלוליות עמוקות באווירת סתיו חורפית שכזו, עם רצון עמוק לחורף עז.

מילים עפות באוויר ורגעים שהיו בודדים, נמשכו לאורך זמן בלתי מוגבל והמשמעות נמצאת שם, אל מול עיני כל, מחפשת תשובה לשאלות גדולות שחלפו בזמן וחזרו כעת אל מקומן.

אותיות שיוצאות מפה, עוברות לפה של אחר ומשתרבבות בלשונו, כה אחר הצליל כאשר הוא נשמע מגרונו. וכה גדולה המשמעות שמתעצמת ברגע קט בין שני אנשים כאשר רוח סתיו שורקת באוזניהם וכל שנע כרגע הם עלים בודדים הזזים עם הרוח ונושרים מהעץ על האדמה.

את קטע זה כתבתי בהשראת הנושא החם של עכשיו, "נפרדנו כך". שתי המילים הללו, חשבתי עליהן, התייחסתי אליהן וזה מה שיצא ברגע לאחר מכן...; לכן הרגשתי שאני חייבת להעלות את הקטע הזה לפני שהנושא החם יתחלף, כי זה מתאים ובדיוק הרגע. למרות שהעלאתי אתמול גם קטע, זה לא גורע האחד מהשני.

הוא אמר "אני אוהב אותך," ואז הלך והתרחק, צעדיו נעשו עמומים יותר ויותר והיא עמדה, רפויה, במקום. עלים של סתיו נשרו עליה.

היא הרגישה את ליבה מתכווץ. את מחשבותיה רצות בין רגליה, סחור סחור, הולכות וחוזרות בין המרצפות של השביל האפור לבין העצים המלאים בעלים של צבעי סתיו.

היא רק רצתה שיישאר שם, יחזיק את ידה ולא יעזוב.

שלא ישחרר אותה וייתן לסיפור אהבתם לצנוח אל הקרקע הקרה.

ידה נשארה שמוטה לצד גופה הרוטט, השקט שמסביב אמר הכל. גם ללא מילים אפשר להרגיש לב נשבר, אשר בועט לאט עם רצון לצאת החוצה.

עד מתי

משמעות של מילים

תהיה גדולה;

כמה אהבה

יש ברגש בודד;

ומבט בעיניים,

חטוף, מגלה רגעים

שרצינו לשכוח.