אני עומדת על האספלט החום, אשר נרטב ככל שהשניות עוברות מטיפות הגשם שנופל עליי.

אני מרגישה את הטיפות והן ממלאות אותי.

זו הרגשה אין סופית שחיכיתי שתגיע בזמן הנכון.

האושר שמציף אותך כאשר אתה נמצא תחת הגשם,

כל כולך נתון לחורף, לקור, לרוח ולטיפות אשר יורדות בזמן לא מוגבל.

שהרגע הזה יימשך ולא ייעצר כך פתאום.

לא אכפת מהקור והרוח שמעיפה שיערי לכל עבר,

אני נתונה כל כופי לאותו הרגע, לאותו שקט פנימי שמתפשט בכל גופי

ולהרגשה שזו רק אני שעומדת כך בחוץ

והחורף מעליי.

לעצום עיניים ולהשתלב עם הרגע עצמו, להיות שייכת וחלק מהמופע המרהיב שטיפות הגשם והרעש שלהן כאשר הן נופלות על הרצפה הקרה ועליי, על בגדיי, עושות, זה המופע היחיד שמביא לאושר תמידי.

והקרירות לא נעלמת גם כמה דקות אחרי, והחיוך לא יורד,

כי יש גשם והחורף כבר כאן

והאושר מתגלה בצורה היפה ביותר.

גם

בשקט

יש

משהו

שאומר

כה

הרבה.

הזמן הוא גורם אכזרי בחייה, לרגעים.

השעון מתקתק ומחוגיו נעים עם השעה שעוברת,

היא יושבת בודדה, שפופה, כנעלמת כמעט. כנשמה שקופה שאף אחד לא רואה.

היא מרגישה שהיא היחידה בעולם שלא שמים לב אליה, שהיא לא מקבלת את היחס הנכון שמגיע לה אחרי הכל.

רגש אכזרי מתחיל לבעור בה, כלהבה שלא נכבית.

בעיניה מתחילות להיווצר דמעות,

והזמן, הזמן; הוא לא חברה הנאמן.

הוא אויב ידוע,

כי ככל שהזמן עובר, ככל שמבטה מורכן כלפי מטה,

כך תחושת הבדידות סוגרת עליה והיא מתחילה להיעלם כליל מהעולם. מחייה. מנשמתה. ומעצמה.

היא לא רואה את האחרים שסביבה, אלא את עצמה, כטעות אחת גדולה בתוך העולם הגדול הזה שאין לו סוף ומעצור.

כי כמו שהזמן נע ללא עצור, כך גם המציאות והחיים שהיא עוברת.

שהם עוברים עליה; ללא עצירה וללא נשימה שאפשר לקחת.

קטע הגשה לבלוג- הכותב המוכשר של ישראבלוג.