עוד מעט,
עוד קצת
והציפייה תגיע ותממש עצמה.
חתיכה קטנה תהפוך לשלמה וגמורה.
מילים יהפכו למלאות משמעות
והכול יהיה כה ירוק וכחול מעורבב אחד בשני,
העולם ייראה צבעוני ונכון. כה מלא וחודר.
תקווה חושנית לתשוקה בלתי נגמרת.
מגע קלוש ואיטי הופך לעמוק ונתון לניתוח על ידי מעשים.
רצון לגעת ולחשוק בנפש השנייה,
נשמה ענוגה ושברירית, כפני האדם עצמו- ומילותיו העומדות מאחוריו.
פנים משתנות וצעדים גוברים- שבריריות מסתימת והופכת לברורה ושקופה,
הכל ברור ונכסף על פני המים התכולים- שקופים
והמגע הוא בל יתואר, כה נינוח וייחודי.
"שיימשך, שיימשך..." הם לוחשים בשקט, בקול שמתגבר באיטיות נלאית.

געגוע מתחלף במילים

מתחלף לצעקות

לרגעים

למבטים

ולשתיקות.

שתיקה שיוצאת מפי האדם

יכולה להגיד אלפי דברים יותר

ממילה אחת שהוא מוציא

לחלל האוויר הקר והנוטף טיפות קרח

ביום חורף סגרירי וכחלחל.

הכול נשלח בחיצים הנה והנה;

מדבר, שותק, מביט ולא אומר דבר.

השקט מדבר בעד עצמו

והמילים

כנעתקות מהמקום שהן נמצאות בו.

הרעד בגוף יוצא אל הכלל

ומבט עיניים אחד

מערער את הכול.