התחלה חדשה של מילים חדשות.

רגעים שזורים במילים ובמבטים.

מילים מתעופפות באוויר מפי האנשים שישנם סביב,

צעדים הולכים נשמעים כחדשים,

באים בלהט הרגע ההוא

ומתפוגגים ברגע הבא.

הכל כה חדש וצבעוני.

צבעים חדים מתבהרים ומתבררים ומותזים לתוך ליבי ונשמתי,

הכל מואר בתוך עיניי;

הצבעים נראים למולי כאדם חדש שנוצר כרגע,

כנפש חופשייה שנולדת ומתפתחת,

כנשמת אדם שמביאה עימה תגליות.

הכל בתוך מציאות גדולה, עוצמתית ואחרת.

אני לא רואה את השמש,

אותה אחת שעברה מעליי,

שגרמה לי להרגיש,

לחוות כל דבר כאילו הוא בפעם הראשונה.

אותו אחד שחצה אותי

לרגעי אור,

לרגעי צל

ולרגעי חושך.

מחשבות עוברות בראשו.

אי אפשר לדעת על מה הוא חושב.

מבטו אטום והוא לא נוטה להוציא החוצה את אשר מרגיש והדברים שעוברים עליו.
הוא מופנם יחסית, מרוחק, לא יוצר קרבה בינו לבין הסביבה.
הוא רוצה להיות כזה. הוא מרגיש שהוא צריך להיות כזה. שלא יפרוץ את המחסום הזה ולפתע הוא ייפגע.
הוא שומר על עצמו מפגיעות של אחרים.
אם זה בו ואם זה בליבו, ברגשות שלו,
הוא לא אוהב משחקים.
במיוחד לא כשמשחקים בו, הוא רק רוצה למנוע את זה.
ככה הוא מרגיש שצריך.
עדיף להיות עדין, אחר, מרוחק וללכת עם רגשותיך מאשר ליפול, להישבר, להיפגע ולתת לעצמך להתרסק.
אתה צריך לנסות ולהימנע מהרגש הזה ומהרגע הזה שיקרה.
לוודא שדבר כזה לא יקרה לך,
כל עוד אתה לא שברירי מדי.
אם אתה כזה,
החיים שלך מתחילים ולא נגמרים,
זה יחזור על עצמו בלופים,
כמו רכבת הרים שנעה שוב ושוב ושוב,
ללא הפסק,
כל רגע ורגע.
הוא רק צריך להסתכל על עצמו,
להגיד לעצמו ולעולם שסביבו מה הוא מרגיש.
אולי זה יצליח להוציא אותו מהמחסום הזה,
מהעצור הזה שמונע ממנו להרגיש ולחוות רגשות באמת.
מהן.