זמנים משתנים והלילה מכסה את העיר בכוכבים. החושך עולה על הרחוב וגורם להכל להראות כה חשוך וקודרני.

הכוכבים נעשים קסומים בשעה הזו של הערב, היא מסתכלת מבעד לחלון השקוף במבט תמים אשר מחפש נסתרות וקסמים אחרים.

היא מאמינה בכל הקסם שנוצר בעולם בשעות האלו, האפופות והמזעריות, כאשר אין איש ברחוב, רק בודדים מסתובבים מכאן ולכאן, עוברים ממקום למקום, מסתכלים, עוצרים, נאנחים וממשיכים הלאה בדרכם. צעדיהם נשמעים בשקט על הכבישים המבודדים והרחוקים, מחפשים אחר פיתרון בתוך כל האין סוף הנוכחי הזה שנוצר סביבה.

היא רוצה גם היא, כאחרים, לצעוד בשקט על הכביש, בלי שאף אחד ישים יבחין או ייתן לה תשומת לב מיוחדת למדי. היא רוצה להיות שקטה אך בכל זאת נראית. היא רוצה להישמע, אך בכל זאת להיטמע. היא רוצה להיות מי שהיא בעולם הגדול הזה, בין ההמון הרועש, אך שבכל זאת, השקט ייבלע וישאיר אותה שם, במרכז, בין כולם.

יש לי אחיין חדש. והוא הכי חמוד ומקסים שבעולם! הייתי חייבת לפרסם פוסט באותו היום, אחרת הייתי מרגישה שמשהו נלקח ממני, שמשהו לא שלם בי. כי זה כל כך בנוי לרגעים כאלו. לשמוח ולהראות את הימים שקורים בהם משהו בחיים שלך, האישיים, שהם רק שלך, עצמך. שהם המטרה של הבלוג הזה, להראות את מי שאתה בשקיפות מלאה, גם אם לעתים לא נעים לשים עצמך במקום כה ברור, לפנים, נגיש וחשוף לכל.

הימים והזמן יעבור יחד איתם וצריך לזכור את הימים האלו שישאירו לנו חותם, שהתרחשו בהם דברים, שהם לא עוד סתם ימים כבדרך אגב או כשגרה, שבכל יום קורה משהו מיוחד, וצריך לזכור זאת ובשל כך, התיעוד היומיומי הזה והפרסום... כי יש כל כך הרבה מה לכתוב ומה לפרסם. גם אם זה מתחילת, אמצע או החופש של עכשיו. יש יותר מדי מה לפרסם וקצת מדי זמן וימים, רגעים, שעות ושנים. אבל לאט לאט כל הכתיבה שלי תתגלה כאן ותהיה חשופה לכל. בעיקר למי שרק ירצה. וגם, בין היתר, ודי חשוב, לעצמי.

תמונות וצבעים נעלמים באיטיות, כך גם הזיכרונות והמראות. הכל נגוז מעצמו, מהחלום הרטוב.

חולצה נעלמת ומתאדה באוויר, ילדה נופלת על רצפה ברעש מחריד וצלצולים מזועזעים נשמעים מכל עבר.

אדום בוהק נוצץ סביב, תכול מתערבב עם שחור עמוק, אין לדעת לאן זה יכול להוביל.

ידיים מנסות לצאת מתוך הבלגן שנוצר, דמעה מתנוססת על לחי ושפתיים מנסות לומר את שאבד.

שפתיה מנסות להוציאה מהמקום בו היא נמצאת, לנסות לחלץ אותה מהמצב הקשה, מהאין, מהריק.

היא מנגבת דמעותיה, מוחה דמעה ועוד דמעה, חיוך עולה על פניה והיא שלווה.

פתאום הכל כה ירוק ורגוע, כה שליו וענוג, צלילים נעימים נשמעים סביב והשקט אופף את המסדרונות.

אנשים מפסיקים לרוץ, מפסיקים להסתכל חרדים אחד על השני, הם פשוט עוצרים למשמע השקט.

ושפתיה מדברות בלחש רועם, עיניה מלאות טוב ויופי יוצא דופן, אומרות את שהמילים לא יכולות. אומרות את שנאמר במבט אחד בלבד, חטוף, ביום שמשי יוקד, באמצע אוגוסט ושרב.

אנשים הולכים ואנשים באים. אנשים צועדים ואנשים עוצרים. אנשים שואפים נשימה אחת לריאות, ואנשים אחרים צועקים החוצה אל אוויר העולם בכל הכוח, רק להוציא את מה שיש להם בפנים, לחוץ.

כל אחד מתרגם את מה שהאחר אומר או עושה, בצורה ובדרך משלו. רואה את הדברים לפי ראות עיניו, לפי השקפת עולמו. כל התנהגות של אדם היא תרגום של אחר העושה מעשה. ללכת צעדים חרישיים, לצעוק בקול אל אדם היושב מולך, או כאשר אתה בקצה העולם, עומד על ההר הגבוה מכולם, מסתכל למטה ורואה כלום, הכל כה קטן, שאתה מרגיש כה גדול וחשוב, מעל כולם, ואתה מרגיש משוחרר מהכול לפתע.

אפשר ללכת בחום, בקור, בחוץ, באור, בחושך, ובכל זאת לראות. אנשים. עיניים. מבטים. שפתיים. חיוכים. לראות את המעבר, מה שמסתתר בעמקי הנפש העמוקה והאמיתית של האדם, שנמצאת מולך, מסתתרת, בכל מצב שהוא.

לעתים, צריך להוציא את הקור מתוכנו, לראות את החום שמסביב, להקרין זאת לאנשים שסביבנו, שייקחו זאת קצת מאיתנו, שנבין אותם, שנקרא אותם, שנחיה ביחד איתם את אותו רגע שהם חווים, שנושיט את היד והם ייקחו אותה ללא היסוס. שיעלו חיוך על פניהם כשהם רואים את פנינו או שומעים את קולנו.

שכאשר נלך ברחוב, אנשים יתרגמו את מי שאנחנו בצורה הטובה והנכונה ביותר, שיראו בנו כמי שאנחנו באמת, שכוכב קטן יזהר ויגדל בתוך ליבם, הפועם בקצב מהיר, ויהפוך לצהוב, לזהוב, זוהר יותר מצבע השמש, כאשר אנחנו עוברים לידם, והם ידעו מה מרגישים באמת, כאשר עוברים ליד דבר טוב, והוא שוהה לרגע, נשאר שם לקצת זמן, כדי לצאת מאיתנו, וללכת לאחר, שיהיה קצת מהטוב גם לו, אצלו, שחיוך יעלה על פניו ושהוא ירגיש שהשמש חובקת את גופו ומאירה את ליבו וחיוכו אל העולם, הגדול.