קח אותה, היא חיה. היא עדיין יציבה, קיימת ונושמת. היא עדיין מסתכלת עליך במבט של 'בוא, קח אותי', אתה שובה אותה בקסמיך ואתה בעצמך נקסם מיופייה מרטיט הלבבות.

היא מסתכלת עליך בשקט, באיטיות, מבטה מתעמק בעיניך, בתווי פניך המחודדים, מלאי סקס-אפיל, מלאי תשוקה, היא עוברת באיטיות לאפך, הוא יפה ועדין, מתואם עם פרצופך- אשר בזה הרגע עושה לה פרצופים משונים ומצחיקים למדי, לנוכח הסיטואציה הרצינית והממוקדת.

היא עוברת בסופו של דבר לפיך, לשפתיך הבשרניות, החושניות, החמות, מלאות תשוקה ואהבה, הן עושות לה את זה וכל רצונה הוא לעצור את הזמן, לרכון אליך ולנשקן, היא לא יכולה לעצור עצמה מרוב חשק ותשוקה עזה לכך. אי אפשר לעצור ולרסן אותה. אהבתה אליך חזקה כל כך, שלא נראו רגשות עזים ואהבה כזו זמן רב.

אתה מביט בה. היופי שבה, מעבר למראה החיצוני, אלא האישיות המדהימה אותך, היא שפורצת החוצה כאשר אתה מסתכל עליה, החיוך הקטן והמבויש שלה, כשאתה מתקרב אליה באיטיות, מחזיק ידה והיא מתחילה לרעוד. ההתרגשות גוברת אצל שניכם.

אתה רוכן אל פיה, שפתיה רוטטות, בשרניות, אדומות וחושניות, אתה לא עומד בפיתוין, ומתחיל לצמצם את מרחב האוויר שבין פיותיכם.

אתה נוגע עם שפתיך בקו שפתיה, בעדינות, מתחיל להרגיש אותן, את טעמן על שלך, את הרגע של שפתותיכם נוגעות לא נוגעות, מרפרף על פיה האדום,

מרחב האוויר שהיה ביניכם נסגר, נאטם, איננו עוד. הוא הפך להיות לרגע לוהט ואמיתי בין שניכם.

אתה מרגיש את הרגש האמיתי, את האהבה שאתה מרגיש כלפיה יוצאת החוצה דרך שפתיך, ודרך המגע של שפתותיכם משולבות יחדיו, האחת בשנייה, הוא עובר עד אליה, היא מרגישה זאת בחזרה.

אתה מקרב אותה אליך, שתהיה צמודה עוד יותר, שתרגישו אחד את השנייה. שתהיו קרובים כמה שיותר.

אתם שניכם עצומי עין, נושמים נשימות עמוקות וחמות, באוויר הנשימות מתערבבות לאחת, ופיכם לא מפסיקים להשתלהב בלהט הרגע.

אתה מצליח להרגיש את מגע שפתיה הקסום, הייחודי רק לה, רק לה כאשר היא נושקת לשפתיך ברוך ועדינות בלתי יתוארת, היא מרטיטה את ליבך ואת שפתך יחדיו,

כאשר כל גופך סומר מעונג וחדווה ואהבה אשר פורצת את כל גבולות האסור והמותר.

אתה מביט בה ושוקע ללא סוף במבטה,

המגע נעלם אך האהבה, הרטט, הרגש שישנו בין שניכם, נשאר לאורך כל הרגע הבא.

והנה היא, שם, רחוק, גבוה בשמיים, כלואה במגדל מאיים.

אין קול ואין עונה. רק היא היחידה שם עומדת, נטויה בחלון.

מחכה לישועה, לאדם, לבחיר ליבה, אשר יבוא ויצילה מהנורא.

כמה זמן אפשר לחכות במגדל כה רחוק מהמציאות אותה מכירה וחייה שנים כה רבות,

דקות, שעות, ימים, שבועות, חודשים... אך שנים? זה לא מובן מאליו ולא מתקבל על הדעת.

היא מסתובבת במרפסת המגדל,

הולכת הלוך ושוב,

שמלתה מתעופפת באוויר מהרוח הקלה המגיעה ונושבת באוזניה צליל עדין של שריקה רחוקה.

הכל נעשה כחול, לפתע התגלו בנוסף צבעים לנגד עיניה,

הרוח נעצרת,

והיא,

מניחה מרפקיה על מעקה המרפסת הרחב,

משקיפה על המרחב ההרוס כתמול שלשום,

אין יופי רב גלוי מולה,

אך היא רואה בזאת ניסים ונפלאות.

היא רואה הרבה יותר ממה שנמצא שם, ממה שחבוי שם,

היא מרגישה שהיא יכולה לגלות את הנסתר,

למצוא בכל דבר רע את הטוב בסופו של דבר,

לראות את הדברים הלא ברורים מאליהם,

ולקוות,

שיום אחד הוא יבוא, ויראה לה שכל מה שחשבה הוא אכן אמיתי.

שכל רגשותיה אשר הדחיקה מחוסר רגש, אהבה ותקווה,

עדיין נמצאים שם, בתוכה,

מחכים רק לפרוץ החוצה ברגע הנכון לו חיכו זמן כה רב.

עיניה מסתכלות אל המרחק,

הכחול שבשמיים ממלא את עיניה היפות ומקרין אור על פניה, עם כל החושך שסביבה,

היא מצליחה להישאר מוארת ויפה, כמשהו לא רגיל.

היא מיוחדת,

היא שונה ואחרת, רואה את הדברים באופטימיות כה רבה,

בתוך הרס ושיברון של סביבה נטושה.

היא לקחה בידה את הכוס החמה וקירבה אותה אל שפתיה. ריח התה החזק אפף את מרחבי החדר הקטן ואת סביבתה והיא הרגישה כאילו חזרה הביתה, אל המקום הבטוח והמוכר לה כל כך.

היא בשנית הניחה את הכוס בחזרה על השולחן, המקום אשר היא ראויה לו, יותר מאשר פיה הלוהט, המלא במילים ובתהיות לגבי החיים והאנושיות בכלל. יותר מדי סיבוכים בחייה כבת אדם, היא לא רצתה לסבך בזאת גם את כוס התה החמה.

היו בה דברים חדשים למדי, היא רצתה להשאיר אותם בגדר חדש, שלא יתקלקלו ויהפכו לישנים עם הזמן, ככל שהשעון על הקיר מראה את תזוזת מחוגיו, גם כאשר היא רוצה שהזמן ייעצר, והוא אינו מקשיב לה וממשיך לנוע.

עיניה היו כה מלאות רצון והשתוקקות לידע חדש, אשר לא הגיע. היא לא יכלה לבקש מאנשים שיגידו לה דברים, כל עוד היא בעצמה לא מספרת להם דברים אשר רצו לדעת. היא הרגישה שהיא צריכה את הפרטיות שלה. את השקט שלה לדבר. לספר. להיות עם עצמה, ולא להוציא זאת ממנה ולהיפתח לכל אדם שנקרה בדרכה.

שקרים הכתובים בעיתון כמו בכל יום הרתיחו אותה והעלו זעמה על העולם כולו. היא תהתה האם זה אפשרי שיהיה יום אחד כאשר אנשים באמת ישימו לב לדברים הטובים שקורים סביבם ובתוכם, מי שהם כבני אדם, לדעתה נראה חשוב יותר ממה שהכלל נוהג, אם האדם מתחיל בכך שהוא עצמו יהיה טוב, זה יתבטא בסופו של דבר גם בחברה כולה.

היא הניעה ידה אל עבר כוס התה הלבנה, עם מעט תכלת וורוד בהיר, עם כמה ששנאה את הצבע הזה, היא לא יכלה שלא לקנות את הכוס הייחודית, אשר היא רק שלה עכשיו.

היא הרימה את כוס התה מהשולחן, קירבה אותה אל שפתיה, כאשר אדי חום יצאו ממנה אל חלל האוויר ולגמה את נוזל התה החמים, אשר התפשט בכל רמ"ח איבריה, תחילה משפתיה האדומות הבשרניות, ועד לורידים הורדרדים שקיבלו תחושה של חום, שעברה בכל גופה, עד שסיימה ללגום מהתה,

אשר כך נגמר לו הנוזל החם, לעבור ממקום למקום,

וכך גם היא,

תחושותיה אזלו מלהתקיים,

כנוזל החם שנעלם בכוס התה שלה.