הליכות על חולות, על מרצפות, על אספלט, על גגות של בניינים, רק לא על אנשים.

ראיה למרחק ודאייה בין לבין, לראות את הכל כה גדול ומאיים. כה גדול ממרחק וכה קטן מקרוב. זה ההבדל הגדול, שגורם לנו להראות שונים האחד מהשני. ממך ומרעהו.

אהבה סוחפת, גורמת לרגשות להתפרץ, למחשבות לנזול כמים אשר לא פוסקים בנהר קולח, ללכת לעתים גם כנגד הזרם, זה מראה על בגרות יותר מאשר על הליכה עיוורת אחרי אחרים, אחרים שלאו דווקא אתה מכיר באמת בפנים, לעתים גם הם עוטים מסכות כאלה ואחרות, כדי להראות משהו אחר, שחבוי אי שם בפנים.

אתה לא צריך לעטות על עצמך מסכה, אתה צריך להיות עצמך, בצורה הכי כנה ופשוטה שיש, כך אנשים ילמדו לאהוב את מי שאתה באמת, ולא חיקויים זולים של אנשים אחרים. אתה מיוחד. אין עוד אנשים כמוך. בגלל זה יש כמוך רק אחד ולא רבים. כל אחד מביא את הייחודיות שלו מעצמו, אל העולם הגדול. אולי לא טהור כל כך, אך יש מה ללמוד ולגדול, להתבגר ולהתגבר, בחיים שכאלו.

מילים מלמדות יותר מהכול, מחשבות אשר נכנסות אל תת המודע, יוצאות לפתע מהחושך אל האור, גורמות לך ללכת עם שתי רגליים על האדמה, ולא לפחד מליפול, כי תדע שיש שם מישהו שיחזיק אותך, שיעזור לך להתרומם בחזרה, ולהתגבר על הכול, כי יש עוד לאן לגדול ולהתפתח, ועם השנים, הכול יעבור.

בין כל האנשים, כל הרעשים שישנם סביב, ישנה התחלה של לעזוב.

בין כל מי שלידך, יש התחלה של לקום וללכת. היא תקום ותעזוב. בסוף גם אותך.

אתה יושב ולאחר מכן עומד, מנסה לחשוב על כל מה שהיה ביניכם עד עכשיו, להיאחז בזה, כדי שלא תלך ממך ותעלם מחייך לתמיד. אך אתה לא נותן לזה מקום ונותן לה ללכת, כי אין שום אפשרות אחרת, מבחינתכם.

היא נתונה לבחירה שלך, כי אתה הגדת את הבחירה הזו, שהיא ה'בחירה' שלך, אך הברירה שלה. כי אין לה אפשרות נוספת, אתה אמרת לה את שבחרת, מה שטוב ונכון בשבילה, לפי איך שאתה רואה זאת, וכך זה יהיה, מסתבר.

וכאשר היא מבינה ומקבלת זאת, אתה מעיף לה את זה כל כך חזק לקילומטרים, רחוק מהמקום בו היא עומדת ומעוור אותה, בכך שאתה לא נותן לה להשלים עם זה ולהמשיך הלאה. כי לך זה קשה. כי אתה לא מקבל את זה. עם כמה שזו החלטתך, אתה לא באמת רוצה בזה. אתה רוצה להישאר איתה. אתה רוצה להמשיך ולהגיד לה את המילים הקטנות והמרגשות. אתה רוצה להמשיך ולאהוב אותה, עד שהיא לא תוכל יותר ותגיע עד אליך ברכבות. אתה רוצה להמשיך להיות איתה בקשר, לדבר איתה בשעות הקטנות, לשמוע את נשימותיה מעבר לקו הטלפון, להבין אותה ולקבלה גם בשתיקות, לראות אותה בדמיונך כאשר אתם מדברים, ולעולם לא לנתק את הקשר הזה לעולמי עולמים.

אז כאשר ההחלטה היא הנכונה והטובה ביותר, והיא הצליחה לקבל זאת בצורה הטובה ביותר, תשאיר אותה שם ואל תיקח זאת ממנה, כי זה לא היה לה פשוט כמו שזה נראה ומרגיש לך. גם היא חושבת, גם היא מרגישה, גם היא נזכרת, גם היא מתגעגעת ועוצרת מעצמה מלחזור אליך או להתקשר ולשמוע קולך, גם כאשר כל רצונה הוא לדבר איתך. החלטתם על משהו והיא מכבדת ועומדת בו, לא כמו מעידות חד פעמיות שקורות לפעמים, והיא מבינה, וממשיכה בחיים. זה באמת הדבר והצעד הנכון והבטוח, הדבר שבאמת צריך לעשות, כי זה כך ולא אחרת. כי כך צריך לקוות, לדמיין ולחוות.

זה קשה, כמו כל דבר אחר, אחרי שקשר כזה נרקם ונעשו לו סיבוכים וגידים והתקשרויות, זה הצעד הטוב והבטוח ביותר, אל תיתן לה לחכות. תיתן לה ללכת ולפרוח, ללכת ולברוח, לא ממך, אלא מעצמה ומהמצב. כי עם כמה שזה טוב, יפה, עדין ועם סיפורי אגדות אי שם בפנים, זה לא קל בכלל, זה קשה, והיא לא צריכה זאת כרגע בחיים. היא צריכה סיפור אחר, עם מישהו אחר, עם כמה שזה כואב. היא הבינה, קיבלה זאת, ולא תמשיך בלב, אלא בחייה, היא תשאיר אותך בזיכרונה לתמיד, ברגשותיה לזמן נצחי שלא עובר, היא לא תשכח אותך, אך תשחרר. כי כמה שזה מרגש, ככה זה כואב.

הוא עומד על הקצה והיא רק מתקרבת, מנסה לגרום לו להיות פתוח יותר. נעים. ביחד איתה. היא מנסה לראות אותו מקרוב, את מי שהוא באמת. אך הוא מתרחק. מילותיו יוצאות אל האוויר ועפות ביחד עם הרוח. מבטו מוסט אל פסי הרכבת, שנוסעת ללא היכר. הוא קשה, סודות טמונים בו והיא לא מצליחה לפצח אותו עד הסוף ולפתוח אותו, לנסות לקרוא בו כספר פתוח. הוא לא נותן לה, עם כמה שרוצה. הוא מפחד להיפגע. מפחד שהיא תשבור לו את הלב ותרסק אותו לאלף חתיכות שיתנפצו על הרצפה בבת אחת, בלי לחשוב מראש. התחושה הזו, היא שמפחידה אותו יותר מכל. דף קטן עם מילים קטנות אך מלאות עוצמה ומשמעות נסתרת נעלם ומסתתר מתחת לכרית בבוקר קר, בודד, מואר אחד.