שערה נופלת, גם זה עף עם הרוח הנושבת.

ריסים מעפעפים בעיניים עייפות.

רעשים מסביב ממלאים את הרגע, את השפתיים היפות.

כובע עף ברחבי העיר, והיא, מנסה להושיט יד ולהשיגו. אך מאוחר מדי.

הרכבת יצאה, והיא נשארת עומדת שם, נטועה, מחכה לבאה,

שלא תצפצף ותשאג בקולי קולות, אלא תעבור ותגיע, בשקט,

כמו יד שמתגנבת להחזיק באחרת.

הנה הגיע הרגע, לא האמנתי שזה יגיע כבר עכשיו... הבלוג המקסים הזה חוגג חצי שנה!

עבר לאט, עבר מהר, אבל הגיע בסופו של דבר. ואני הכי שמחה על כך, שהחזקתי מעמד ושהוא עומד בזה יפה, ושיעבור עוד הרבה זמן ויגיע להרבה שנים טובות ומשגשגות שכאלו! שיפרח ושיהיה כתוב בו הרבה. רק דברים טובים כמובן. (תקף גם לרעים, אבל בכל רע יש טוב. ואני מהאופטימים.) :)

אז מזל טוב לך, בלוג יקר שלי, אתה חשוב לי מאוד ואני מאושרת על הרגע בו פתחתי אותך, והמשכתי לכתוב בך ולהראות את הכתיבה שלי לעולם ולאנשים שרק רוצים להיכנס ולהיות חלק, מעולם הכתיבה שלי, ממה שאני כותבת, וגם חלק כלשהוא, מסוים, ממני.

אני שמחה להכיר פה המון אנשים מקסימים ומעניינים, עולם קוסם ומרהיב, מלא יופי ותובנות,

ושמחה שאני עושה לכם משהו, עם הכתיבה שלי. ושרק ימשיך כך, לא?

אוהבת המון,

XOXO,

Thiswritingirl.♥

והנה, משהו שכתבתי אתמול ורציתי לשתף.

על אהבה והחלטות//

תמיד כשאומרים על משהו שהוא אסור, תמיד לאחר מכן חושקים בו ורוצים אותו יותר מתמיד.

הרגשות והמחשבות משתוללים ולא נותנים ללב מנוחה ממה שמרגישים, והלב פועם חזק, מהיר, ורק מחשבה על שמו, מתנגנת בראשה, וכל גופה רועד, עצם האהבה שהיא מרגישה, למרות שהיא יודעת שזה אסור.

היא רק רוצה להגיד לו בשקט, בלי שאף אחד ישמע ויגיד שהיא הבטיחה, שזו החלטתה, ואסור לה להפרה, פעם אחת אחרונה או אולי כזו שתחזור על עצמה כמה וכמה פעמים, להגיד לו את שמו בשקט בחושך, ברוך ובעדינות, להביט בעיניו העוצמתית והמאירות, באור המנורה שמעליהם, באמצע הרחוב, להגיד לו בלחש אך עם כוונה שלמה "אני אוהבת אותך," ולא להרגיש רע עם עצמה על שהוציאה זאת לחלל האוויר ואמרה את אשר על ליבה, את אשר במחשבותיה זמן רב כל כך.

היא רק רוצה לדעת שהוא עוד לא עבר, עוד לא  המשיך הלאה, שהוא נשאר שם, אי שם במחשבותיו עליה, תקוע עליה כתקליט שבור, שלא מוכן להמשיך הלאה, כי זה מה שהיא רוצה.

היא רוצה שלמרות הכל הוא יאהב אותה לנצח, ורק אותה, שאהבתו תהיה שייכת לה, ולא לאף אחת אחרת, מעצם הדברים שהוא גורם לה להרגיש, לראשונה, והיא רוצה שהוא יהיה הבן היחיד שיגרום לה להרגיש דברים אלו, ושלא יהיה בן אחר שיחליף אותו, כי זהו מקומו, לשם הוא שייך.

זהו תפקידו. תפקידו בליבה, במחשבתה, בחייה, להיות האהוב שלה. למשך נצח חייה. ושהמחשבות בראשה יחלפו עד שהם יתממשו במציאות, עד שעיניהם ייפגשו לראשונה, וייאמר בהן הכל, ושפתותיהם יתנגשו ויתמזגו כאחת, ברגע לו חיכו וציפו לו רבות,

הרגע שבו ידו תאחוז בידה והיא תרגיש נאהבת, בפעם הראשונה והאחרונה בחייה.

היא תדע שזה אמיתי, כי זה מה שהם מרגישים,

וכאשר הוא יסתכל עליה, היא תדע שמה שהוא מרגיש, זה באמת, שהוא מתכוון לזה מכל עומק ליבו, כי מבטו יגיד לה את הכל, גם ללא מילים, רק מלהסתכל בעיניו בשקט, לעצור, שהרגע יקפא, יישאר כך לזמן רב, והיא תדע שאהבתו נתונה לה, והמילים יתרחקו מעיניהם למרחקים, אל השמיים הכחולים, כמעוף הציפורים וחצי האהבה הנשלחים מכל עבר, סביבם, כאשר הם עומדים שניהם צמודים האחד לשנייה, וליבם פועם חזק בקצב אחיד, כלב שלם כאחד.

והציפורים ההן עפו.

איש לא ידע לאן, מלבד האדם ההוא.

כאשר מסתכלים לאנשים אחרים בעיניים לא באמת יודעים את המסתתר מאחוריהן,

רק מדמיינים לנו סיפור וגרסת חיים משל עצמינו, שנצליח לחיות עם עצמינו ולהמשיך ללכת.

חיוך קטן שנוצר ביום שטוף שמש על ידי ילדה קטנה,

ונגיעה ביד בטעות על ידי אדם זר,

מבט חטוף אחד עם כחול השמיים,

יכול ליצור אושר כה גדול

בלב של אדם אחד.

ביום אחד.

כאשר האדם קם מן המיטה ומתחיל את היום,

הוא חושב על אירועי אתמול ועל מה שעבר,

וחיוך עולה על פניו כאשר חושב ומניע זיכרונות אלו במוחו,

כי הוא יודע כמה שהיום הנוכחי יכול להיות טוב כמו הקודם

ואפילו טוב ממנו בהרבה,

כאשר הוא קם ויוצא מהחדר,

רגליו מתופפות על הרצפה

וחיוך פרוס על פניו העגולות,

עם עיני התכלת הזוהרות באור היום, של בוקר.