הטבע יכול לבכות ולשמוח בו זמנית. כאשר טיפות גשם גדולות נופלות על הכביש או מתדפקות על החלון, יודעים שהחורף הקר והאהוב הגיע. אנשים יוצאים אל הרחובות, רוצים לחוות את החוויה הראשונה של חורף. של שלג. של גשם. עם טיפות חום של אהבה. מבט מצטלב וחיוך מתגנב לפנים. רק אז אפשר לדעת באמת את מה שהלב מרגיש בפנים. יש עונות כה רבות בשמיים, אך החורף טומן בחובו את הקסם שבו. זוהי עונה קסומה אשר הכול כסוף בה, הנסתר יוצא החוצה, נער ונערה יכולים לשמוח, להיות מאושרים, מחויכים האחד עם השנייה ולהיות יחדיו, ובו זמנית להרגיש את הקור, הנמס על פני גופינו, המרטיט לבבות ומחמם אנשים, הנוטף מעור האדם כמו טיפות גשם קרות היורדות במורד ידינו, כמשקה צונן וקר ביד, מלא קרח בפנים. אפשר להזיל דמעה על דבר שהיה, אשר כאב ונשכח, ואפשר לחייך חיוך קטן, לעתים בלתי נראה וזעיר, אך אומר המון, ומדגיש את עצם ההוויה, את הטעם הטוב של אחרי, הרגע עבר, ואיתו כל התחושות הרעות נעלמו ורק עצם ההתחזקות, ההתבגרות שלנו בעקבותיו ומתוכו, יוצאות משם ונשארות נטועות בקרקע היציבה והתובענית.

כחול עמוק מכל עבר נבלע בפי. מים חמים התחילו לזחול לעברי, ואני, כלואה בתוכם, ללא היכולת לזוז. שקיפות מלטפת של מים זכים, כסופים עד לכדי אור השמש בהם, משרים אווירה כה נעימה על הסובבים אותם, ורק אני, לא מרגישה זאת. אני נמצאת שם, מתחת לפני המים, הכחלחלים, מנסה לנשום ולקחת אוויר אך ללא הצלחה, אני מזיזה אצבעותיי, מזיזה גופי לכל עבר, ואני לא מצליחה לזוז למקום טוב יותר, למקום אחר, בו אצליח לחזור להיות אני ולהרגיש בטוחה בחזרה. אני רק רוצה לנסות ולהרגיש שוב את אותה הרגשה של לעלות מעל המים התכולים, העמוקים, המלאים, ולנשום נשימה אחת בבטחה.

הבמבה נראתה מוזרה. משהו בה היה מקולקל. היא הייתה קשה למדי וצהובה מעבר לרגיל.

היא השתמשה במצלמה בכדי לתעד זאת, זה היה מראה לא שגרתי. היא הרגישה שהיא צריכה לנצור את הרגע הזה.

כמה פעמים אפשר להיזכר בסיפור על האיש הכחול והאיש הירוק מהכבש השישה עשר, כל ילד גדל על הקלטת הזו,

מעניין אותה אם זה יהיה גם בדור העכשווי, שגם הם יגדלו על זה, כמו שהיא גדלה על יהונתן גפן ועל האיש הירוק.

היא יצאה אל הגינה, אשר עמדה לה במרכז הדשא נדנדה חלודה, רק מעט.

היא נזכרה איך נהגה להתנדנד עליה ולצהול מאושר כשאביה נהג לעמוד מאחוריה ולדחוף אותה חזק, גבוה גבוה אל קו השמיים.

עץ הדובדבנים עוד עמד שם, נטוע על צידו, דובדבנים בצבע אדום עז בצבצו ממנו ונראו כעוד יום קיץ בשל וחם.

זה הזכיר ימים עברו, ישנים ונושנים של העבר, כאשר ארץ ישראל רק התחילה להתפתח, זה הזכיר את התקופה הרחוקה ההיא.

והנה היא, כיום, בהווה העכשווי, בזמן הזה, נמצאת באותו מקום, מתחת לעץ הגבוה,המכסה אותה ומטיל עליה צל גדול, ביום קיץ חם,

עם קופסה ישנה בידה, אשר נמצאים בה כל סודות העבר.