קרן אור נשברת ונעלמת.

הקול שנפצע הרגע גם הוא נעלם באור החשכה.

גל חותך ונשבר אל תוך מערבולת הגלים שקרבה אל החוף, אל הסלעים שמנפצים כל תקווה אפשרית אחרת.

מבט מהפנט תוכי מנפץ כל שבר שהיה קיים בה, כל דבר שידעה, נשבר.

לב נשבר באיטיות, רואים את תהליך נפילתו על החול הקר והתערבלותו עם המים בעוד החושך יורד על האדמה וכך גם עליה.

רואים את הלב נשבר לחתיכות קטנות קטנות של אי אמון, אי קרבה, אי אהבה, אי חום, אי הקשבה, ראייה אין סופית של איים, של שגיאות, של טעויות.

הציפייה לראות רק אותן מרחיקה מעליהן את הציפייה להתהלכות האין סופית של הדברים הטובים.

הם באים ונעלמים, הכל נשבר, נאסף ונעלם במבט ההוא, שלה, שמביע את הכל בתוכו.

הוא מלא בקנאה, בעצב, באהבה, באכזבה; כל הרגשות נאספים לאחד

והשברים נערמים אך נשברים לאיטם שוב.

המראה משקפת את כל ההישברויות שיכולות להתקיים במקום אחד בודד,

גם הוא הולך ומתרחק לאיטו, כמו כל השברים שנמצאים על החול, על הסלעים, שלא יודעים מקומם ולא רואים אותם

מבעד לחשכה האין סופית שגוברת על הכל.

תמונה עם מסגרת אפרורית ולא ברורה.

מצב עמום שלא נסגר עד הסוף.

אני ואתה הולכים עד קצה העולם.

מחזיקים ידיים ונעלמים.

ביחד.

ולחוד.

הסוף הזה, העמידה על הצוק מביאה אותך לחשוב על תובנות של החיים.

היא מביאה אותך למחשבה על מה שיש מעבר לשם, מעבר לקצה,

מעבר לצוק.

מעבר למחסום הזה שלא נותן לך להמשיך וללכת קדימה.

המחסום שעוצר אותך מלהגיד.

המחסום שעוצר אותך מלעשות.

המחסום שעוצר אותך מלהרגיש.

להרגיש כמו בן אדם תמים ואמיתי.

בן אדם רגיש ורגיל,

כמו כל אחד אחר.

לבסוף אתה נפתח והכל פותח,

אתה כבר לא עומד על הצוק,

הצוק הוא כבר לא המכשול שלך,

הוא נתן לך לעבור אותו בבטחה ובהצלחה.

אתה כבר אחר, אתה אדם אחר אחרי שהצלחת לעבור את זה.

אתה עברת למקומות טובים יותר בעקבות ההיפתחות הזו.

אתה מצליח.

בפעם הראשונה בחייך הכל הולך לך טוב סוף סוף,

אתה מצליח במה שאתה רוצה לעשות, במה שאומרים לך שאתה צריך לעבור- אתה עובר את זה,

ולאן שאתה רוצה ללכת,

ולהגיע.

אתה שם.

אתה כבר שם.

עכשיו אתה צריך לנצל את זה בדרך הטובה ביותר,

להישאר שם, להתפתח, להצליח ולחייך.

לחייך, כי החיים מראים לך רק אור וטוב.

הם מראים לך את הדברים הקטנים הטובים של החיים,

שסוף סוף הצלחת לקבלם.

הגיע הזמן הנכון,

הנה,

הם הגיעו. גם הם, כמו כל שאר הדברים שחיכית להם.

היה שווה את הציפייה וההמתנה.

אנשים נעלמים, תקוות מתנפצות.

רגשות שחשבת שהיו, גם הם מתחבאים להם בין הצללים, מחכים לרגע הנכון לצאת, אך הרגע הזה לא מגיע.

כמה זמן היא יכולה לחכות עד שהוא יגיע הפעם וגם יישאר ולא יעזוב למישהי אחרת? לא ייעלם לה בין הצללים שלא תדע איך למצוא אותו?

למה היא צריכה לעבור את כל זה כל פעם מחדש? למה אי אפשר לשים לזה סוף?

היא שמה לזה סוף, היא שכנעה את עצמה, אבל כנראה שזה לא מספיק.

גם אם היא אומרת זאת לעצמה, הלב והרגשות שלה חושבים ומרגישים אחרת, זה לא ייתן לה לעולם להמשיך הלאה ולשכוח ממנו, לא משנה מה היה ואיך שהוא התנהג.

היא תמשיך לצפות, להרגיש ולאהוב, מקרוב ומרחוק... עד שהלב יתפוצץ.

היא צריכה להמשיך, הלאה, זה לא עושה לה טוב,

שתתעשת, שתבין שיהיה לה עוד מישהו אחר בחיים, יותר טוב ממנו, יותר ראוי בשבילה, יותר אוהב ונמצא שם בשבילה.

זה יגיע ויבוא עם הזמן, היא רק צריכה לחכות בסבלנות ובינתיים להמשיך הלאה ולשכוח מכל מה שהיה איתו, איתם, להמשיך הלאה ולצוף על המים כמו שהתמזגו עם השמיים והמשיכו לזרום במרומי הנחלים והזרמים.