אני שמחה שאתה אוהב

או שנמאס לך

ונשבר לך הלב.

אל תחשוב יותר מדי,

תעיז,

תתקדם,

תהיה אמיץ ואל תחשוש

כי מבושה אנחנו נעלמים

לא מניסיון להתקדם בחיים.

תגשים את כל חלומותיך

ותדע לומר את המילים הנכונות

ברגע המתאים

ושחיוך יעלה על שפתיים

אדומות, בשרניות,

כפי שאתה אוהב,

לפני שאתה נוגע

ופותח בפניה את הלב.

תשכב על הגב

ותחשוב על החיים

איך הם היו נראים

כחיים של אחרים.

מציאות שונה, ולעתים אף כואבת,

אך תסתכל כשתפתח אותן

ותגלה

שהיא רק שואבת

אותך אליה

וגם אותה

בין משחק לחיים

יש כאן חשיבה.

אתה מחייך,

וכך גם היא.

מסתכלים, רוצים

ומגלים האחד את השני.

וכך נפתחת היא בפניך,

זו האמת כולה,

עם האהבה שלה,

שהיא הכי גדולה.

אם הייתה אפשרות

להתרגש

הייתי עושה זאת.

הייתי קמה

רצה

קופצת לכל עבר

ושותקת.

נותנת לרגע לדבר בשמי.

נותנת לרגעים לעבור מעליי

ולצחוק,

כאילו אין מחר,

כאילו הכול טוב

והדברים עקביים

במציאות סוררת.

כאילו עכשיו

זה ידיים נוגעות

ומבטים

שתויים

מאתמול.

ובשקט בשקט

כאשר הלילה עולה,

אני מסתכלת

ובוחנת

את השקט שמתגלה.

אהבה קטנה מתכווצת בתוכי כרגש מבוזבז. במילים שקטות אני אומרת את שלא יכולה להרגיש, כי אהבה זה מעבר למילים ומעבר לשתיקות שבין המילים והרגעים. הרגש הנעים הזה יוצא ממני בנזילה בלתי פוסקת, כמים בנהר שוצף, ללא סוף.
הליכות נשנות וחוזרות של אהבה בין הרגליים, על גבי האספלט הנעים, לא דוקר ולא פוצע, אלא אוהב ומלטף יותר מכל ויותר מהכול. עוטף כנשמה אמיתית שבאה לשמור ולאהוב.
המילים שיוצאות מפי בסוף שבוע גשום ושוטף, כשוטף את כל כולי, אך רגשותיי נשארים להם בתוכי, אותם אי אפשר לשטוף.

מלאת משמעות אני, בין האתמול למחר, מחפשת את היכולת האמיתית לבטא את עצמי עד הסוף, להבין את הרגש הזה אחת ולתמיד, בלי לחפש יותר מדי מסביב, אלא פשוט להיצמד לאמת ואל מה שנגלה למולי ולהישאר דבקה בזה ולא בשום דבר אחר, בזה, בי, בעצמי וברגש שמתעופף לו ברוח הקרירה, כנשימה חדה של אמת הבאה לכיווני. עד אליי ועד הסוף.
היצמדות למגע ולרוך, לרוגע שזה משרה על חיים עמוסים, הופך אותם למלאי כל טוב עוד יותר ממה שהיו,
כי ככה זה באהבה, זה אמיתי וזה באמת. זה יותר וזה הכול. זה הרגש שנמצא עמוק בפנים שאומר את הדברים הכנים יותר מכול.