נשימה אחת מפרידה בינך לבין העולם. לבין הסוף הלא גמור שלך. כנראה גם שלו.

הנשימה שלך מתגברת לאט, אתה מסתכל קדימה בעיניך, לא יודע על מה לשים מבטך ולבסוף אתה מסיט מבטך מהדרך ועוצם עיניים.

עוצר לרגע את הליכתך, לוקח נשימה עמוקה ונותן לשקט למלא אותך.

כל הזיכרונות שלך באים, ההרגשה שלך שנכנסה בתוכך, שהרגשת, בפעם אחת,

קרתה פעם אחר פעם, לא הכל בבת אחת נחת עליך כנהר של רגשות בלתי מוסברים ובלתי גמורים.

אתה לא ראית אותו נופל אף פעם לפני כן,

אתה כבר לא מזהה אותו יותר.

אתה לא יכול להביט בעיניו ולראות את מבטו המלא בשקרים,

להאמין לו יותר.

בטחת בו ונפלת. לאחר מכן כנראה שהצלחת לקום אחרי הכל ולהמשיך ללכת הלאה.

הוא נופל למטה, ואתה רץ הלאה. אל ההמשך. אל מה שהולך להיות לך.

פעם, כשהיית אמיתי, כשהיית ילד, יכולת להרגיש, להאמין, כל רגע בא אליך בפעם אחת, ברגע אחר, לא הכל בבת אחת התנפל עליך.

אתה רוצה להירפא רק עוד פעם אחת.

לנשום עוד פעם אחת לפני שזה קרב אל הסוף.

חודש חדש עם קטע ראשון חדש! :)

שיהיה חודש נפלא, קל ומוצלח (לכל מי שעובר כרגע תקופת מתכונות ובגרויות בעיקר) ♥

היא רצתה רק קצת שקט מהכול. שקט מהסביב. שקט מהאנשים. שקט מהעולם.

שהכול יהיה לכמה שניות בדממה. שהיא תוכל לחשוב, לסדר מחשבות, רגשות, להבין מה היא רוצה מהסביבה שלה ומעצמה בפרט.

האם היא תוכל לחזור אל השקט הזה? אל המקום הבטוח הזה? המקום שלו חיכתה, ציפתה והכינה לעצמה זמן כה רב, האם היא תצליח להיות בו? זה כבר לא כל כך בטוח עכשיו כמו מקודם.

הכל מתערער והולך ונעלם לה מבין הידיים, הכול נהפך כמו חול שנופל והולך וזורם לו מבין האצבעות אל עוד ערימה גדולה של חול שלא נגמרת.

היא לא מצליחה לחשוב בהיגיון.

היא לוקחת את כול האשמות של הכל על עצמה, היא כבר לא יודעת מתי לעצור, מתי הדבר הנכון באמת יהיה ויגיע.

היא רק רוצה שקט.

שקט מהכול.

ולו לרגע קט אחד, בודד.

רצון.

לקיחת רצונות, זיכרונות, נשיקות, רגעים; הקפאת הזמן שנעלם לו, החזרתו אחורה והקמת הזיכרונות שהיו, לתחייה.

שהשקט ששרר כאן, יזכיר לה אותך.

אין לה לאן ללכת,

רק למקום ההוא, שהוא השאיר בה, הקול שהנחה אותה, שהוביל אותה.

היא חשבה שהוא לעולם לא יגיד לה להתראות. שילך ממנה, ככה. יעלם, בלי להגיד דבר.

השם שלו, כאשר הוא נשמע מפיה, עוצמת קולה המשחררת את שמו אל אוויר העולם, נעלם ונמחק אי שם, במרחב בין אוויר לבין זמן, כמו גלי הים הנמחקים עם הדקות, עם השניות, ככל שעובר גל אחר ומסיט את מבטם.

היא הייתה מולה כאמת מגוחכת, כזו שלא חשבה שתשמע, איך להוביל אותה הלאה, איך לגרום לה להשתנות ולהיות שלה.
איך אפשר לשנות בן אדם שירצה בך, באותו רצון כמוך. מבט כמה בעיניים, שמבין ורוצה את הכל.

הוא שמר את כל העוצמות והרגשות הללו, מאיפה הוא החזיק ושמר בדידות רבה כזאת?
היא לא ידעה מהיכן באה ולאן היא הולכת.

היא לא ידעה היכן לשים רגלה בצעד הבא ובפעם הבאה שתלך.
שתתן לרגליה ללכת על האדמה החמה, המורגשת מבחוץ עם כל כך הרבה חום, קרבה ואהבה, אך מבפנים ההרגשה כה שונה ומנוכרת.
היא מרגישה את עצמה כקרה, כלא שווה יותר. כאחרת. כמישהי שונה. כמישהי שהשתנתה לה בזמן הזה.
בתקופה הזו שהייתה, כל הדברים שעברה גרמו לה להיות קרירה ואפרורית מבפנים,
אולי היא מצליחה בזווית אחרת להראות זאת גם אל העולם כולו.

הוא לקח עימו את חלומותיה, את מה שרצתה להגשים לעצמה. לבד. איתו. שניהם ביחד. ידיים שלובות כסכינים חדות בגב של אנשים. בפנים של אחרים. ברגשות מעורבים.

ליבה התנפץ לרסיסים על הרצפה. היא הייתה פגועה כל כך, מהרבה סיבות ופינות שלא יכלה להוציא החוצה אלא לשמור את הכל בתוכה. עד שנפשה תתפוצץ ותיהרס גם היא, כאחד, בבת אחת, בלי הכנה מוקדמת מראש.

הכל היה קטן אך עם הזמן גדל. היא לא ידעה לאן ללכת, לאן להוביל את הרגשות הללו ואת הדברים שעברה.

האמת הזו, הרגעים הללו, המבטים ההם,

הם לפעמים חלפו ולפעמים הרגו אותה.