מדרגות המובילות אל האין סוף. אל המקום הלא נודע בו האדם הולך אליו בעיניים עצומות במהלך חלומו כאשר ישנה שעת לילה אי שם בחוץ.

שמיים, אשר עבר בהם בו ברגע מטוס סילון והשאיר פס גדול, ארוך ורחב של לבן החוצה את השמיים ונותן להם משמעות אחרת ממה שהייתה להם עד עכשיו.

הכל שונה כל כך, ובאותה עת, דומה.
הוא לא ידע למה לצפות מהטבע, מהנפלאות שהוא רואה באותו הרגע.
כל רגע זה משהו שונה לפי ראות עיניו.

הפס בשמיים מלהיב את לב האדם, הוא גורם לו לחשוב מחשבות עמוקות על כל דבר קטן שהוא מסתכל עליו. להרגיש.
באותו הרגע הוא משתנה. הוא הופך את הדברים שהוא רואה למשהו שלא חשב עליו לפני כן.

הכל כל כך כחול ובהיר, נקי וחמים.
סימני מזג האוויר משאירים את האדם לצפות עוד זמן רב בנעשה שם בחוץ.

השקט נותן למחשבות הנמצאות בראש האדם לצאת החוצה מראשו ולדבר. לחשוב. לחשוב באמת את התקוות, המחשבות והדברים העמוקים שנמצאים אי שם, במוחו, שלא תמיד יוצאים החוצה, ועכשיו, ניתנה להם ההזדמנות והם נותנים לו לחשוב, הזדמנות אחת אמיתית ונקייה של חשיבה.

הפס הלבן התרחב לו אי שם בשמיים, צבעו התחלף כבר לכתום ורדרד מעין אדמדם, ככל שעבר הזמן הוא הפך להיות רחב ומודגש יותר בפני השמיים הכחולים, של שעת ערב, שעת דמדומים.
עוד פסים הצטרפו לפס האחד והזעיר, אשר משקיף על הכל אי שם בשמי השמיים.

האדם הרגיש שהוא צריך להוציא את המחשבה שלו החוצה, אחרת הוא לא יוכל להמשיך להיות עצמו, מי שהוא כרגע.
הוא צריך לשנות משהו בתוכו כדי להוציא את דרכי החשיבה שלו וההסתכלות שלו על העולם, אחרת, מי יבין אותו באמת?
מי יבין ויזדהה עם מה שעובר גם עליו, בין כל ההמון והטבע שסביבו? שמקיף אותו? חזק וחלש.

הוא עבר כל כך הרבה רגעים בחיים, הוא לא יודע כבר מה אמיתי, מה מרגש, מה נכון ומה לא נכון ואיך צריך להחליט דברים.
הכל כל כך קשה כאשר מגיעים להחלטה הנכונה, האם זו באמת הייתה ההחלטה הנכונה שהוא עשה.
האם הוא צעד את הצעד הנכון קדימה, הלאה בהמשך הדרך, לעבר המדרגה הבאה.

מבט עצוב ומרוקן מרגשות מביט אל על, כלפי השמיים, מחפש את התשובה לכל השאלות שהלב שואל ולא יודע הכיצד לענות עליהן, מה להגיד לראש, למוח שמרגיש ומכוון את האדם למקום המסוים הזה.

מחשבות רצות ומתרוצצות לו אי שם במוחו כאשר הוא מסתכל על החוץ. החוץ משרה עליו אווירה טובה ונינוחה של שקט, שלווה, רוגע ומחשבה.

האדם מתיישב על אחת מהמדרגות הראשונות, לפני העלייה בהן שוב עד למעלה, משעין ראשו על כף ידו כאשר היא נשענת על רגלו המקופלת והוא מביט אל המרחק, אל הנוף המתפרס לפניו.

הצפייה בגלים גרמה לו להיות רגוע, שקט. להביט במבט חודר ולא להסיט אותו מהם.
להתמקד בהם ולו רק לכמה רגעים שקטים, שיתנו לו לעשות סדר קל בראש.

עם כמה שהוא נראה שקט, בפנים נפשו געשה בעוצמה בל תתואר.

איך אפשר להסביר את הדברים שעוברים על האדם בפנים, במקום הכי עמוק?
בתוך הנפש המצולקת או אולי הנקייה, של בן האדם?
איך מוציאים מחשבות ורגעים החוצה, על דף נייר, או אל השמיים ואל האוויר שנעשה קריר ככל שהשעה מתאחרת,
אשר אינו מראה ומקרין את מה שהגוף רוצה.

המבט של האדם הולך הנה והנה, הוא לא בטוח במעשה שלו, אך בכל זאת, בטוח בדבר אחד.

עם כמה שהיה לו קשה לרדת את מספר המדרגות הללו ללא חשיבה אמיתית ואישית משלו,
כל הדברים שעבר עד עכשיו כדי לרדת אותן בבטחה,

ההסתכלות וההשקפה שלו על הדברים, על המציאות עכשיו, באופן אחר,

כל הדברים הללו,

איך שהם גרמו לו להביא את מבטו אליהם,
להסתכל עליהם בכיליון עיניים ובציפייה מתמדת,

כיצד ללא כאב, הוא יידע שמחה מהי?

*את הקטע הזה היגשתי לתחרות סיפורים בית ספרית, אשמח שתגידו דעתכם ומחשבותיכם. :)

אני מביטה בו ואני רואה איך הוא מגניב אליי מבט.
"תנשק אותי," אני אומרת, ושנייה לאחר מכן אני מרגישה טיפשה.

זה מביך להגיד את זה. אבל לו כנראה לא משנה. הוא רוכן אליי ומניח את הבקבוק בצד.

אנחנו מתנשקים קלות, השפתיים שלנו נוגעות-לא נוגעות, הבל הפה החזק, של הבירה והאלכוהול מגיע אליי.

לא ידעתי שזו תהיה ההרגשה.
החיכוך של סנטרו בשלי, ידיו שמטיילות בעדינות לאורך גבי, הלשון שלו שעוברת דרך שפתיי ונכנסת לתוך הפה שלי, בקלות.

אנחנו מתנשקים כמה דקות, נצמדים יותר ויותר ככל שעובר הזמן ונשענים זה על זו.

הידיים שלי שוקעות בגומה שבה מסתיים עמוד השדרה שלו ומלטפות אותו חרש.

הגוף שלו חסון כל כך, בריא, חזק, מוצק.
אני פוקחת את עיניי בכדי לראות אם הוא נהנה ובמקום זה מבטי נמשך אל החלון שמאחורה,

אל הלילה עם צל העצים שעל הכביש.
הענפים שנוקשים בעדינות על החלון.
אני עוצמת את עיניי ומחככת את עורי, את עצמי חזק יותר בגוף שלו.
אני מרגישה אותו רוצה אותי מבעד לבגדיי.

גניחה שקטה עולה מגרונו. אני מסתכלת עליו ומרגישה את ידו החמה על כף ידי.

"בואי," הוא אמר ומשך אותי.
עלינו למעלה, במדרגות.
העלייה המהירה הזו גרמה לאוויר הקר לחדור לתוך הגוף שלי כמו נעיצות של סכין חד וקר לתוך הלב, לאט לאט זה שואב ממני את הכוח ללכת ונגמר.

"הגענו," הוא אומר עם חיוך מזמין ולפתע זה ניתק אותי מהתחושה של הכאב, והוא נעלם.

חדר השינה שלו רגיל לגמרי.
חדר עם שולחן, מחשב, ספרים מפוזרים בכל מקום, כיסא ומיטה זוגית.

על הקירות כמה פוסטרים, במפוזר.

הוא מביט בי ומרים בגדים מפה ושם, את הדברים אשר על המיטה וזורק אותם על הרצפה, מיישר את השמיכה הדקה, מתיישב וטופח קלות בכף ידו על המיטה.

"תכבה את האור," אמרתי בשקט.
לא רציתי שהוא יראה כמה הגוף שלי חלש, שברירי ושקוף כל כך לידו.

הוא הולך לקצה החדר, מכבה את האור ומתיישב בחזרה. הנה הוא, מסתכל עלי, חי, נושם, אמיתי,
מחכה לי.

הלב שלי מתקתק.
פרמתי את כפתורי השמלה והרגשתי כמו מישהי אחרת.
הוא הסתכל עליי כשעשיתי את זה.

כפתור אחד, שני כפתורים, הוא מעביר את לשונו על השפתיים.
שלושה כפתורים.
הוא קם לפתע ואומר "תני לי לעשות את זה."

הוא זריז. מגע אצבעותיו מהיר ומתנתק מגופי מהר. הוא עובר על כל שאר הכפתורים, הוא כנראה כבר עשה את זה פעם.

עם מישהי אחרת, בלילה אחר.

ארבעה כפתורים, חמישה כפתורים, והשמלה הקטנה נופלת לרצפה ונוחתת מסביבי.
אני יוצאת מהשמלה ועומדת לפניו לבושה רק בחזייה ותחתונים.

הוא מביט בי במבט מוזר, לאור הכוויה שעל העור שלי.
"מה זה?" הוא שואל.
"הייתי חולה," אני אומרת ולא מוסיפה דבר וסותמת לו את הפה בנשיקות.

הוא מרים את זרועותיו ומושך את חולצתו מעליו.
הוא מנשק אותי שוב, לרגע נדמה שהוא לא בטוח בעצמו, מתבייש, מהסס. זה ניכר על פניו.

אני מסתכלת עליו ומרגישה את ידו החמה על כף ידי.
לפתע אני מרגישה סחרחורת קלה ובחילה שבאו משום מקום. זה שוב קורה לי.

הרגע הזה מזכיר לי את אותה התקופה, זה מזכיר לי את מסדרונות בית החולים. את הריח המשכר והמחניק של להיות שם כל כך הרבה זמן.

אני נזכרת במה שלימדו אותי לעשות כאשר אני מרגישה בחילה: לנסות לנשום אוויר צח ככל האפשר, לפתוח את החלון לרווחה או לצאת

החוצה אם אני מסוגלת.
והעיקר, שאלמד להסיח את דעתי. לעשות משהו, לא משנה מה, רק העיקר שאסיח את דעתי הבחילה.

הנה הוא, מסתכל עליי. חי, נושם , אמיתי, מחכה לי. הלב שלי מתקתק.
אני לא מסוגלת לעשות את זה ורצה למטה, לאורך המדרגות, אל הסלון הגדול.

אני ניגשת אל החלון ופותחת אותו לרווחה. פנסי הרחוב עדיין דולקים. הבוקר אפילו לא קרוב.

פתיל של אורות לאורך הקיר מקרין זוהר עמום על השטיח, קטן ועגול, עם כתמי צבע בכחול ואפור, כמו הים.

הים.
הגלים.
משב הרוח שנושבת בעדינות על החול החם.
הגלים שמתנפצים,
הרגעים הללו עברו לי מהר בראשי, כמו הגלים.

ולפתע, שקט.
הפנסים כבים ויש חושך פתאומי.
הרגע הזה נעצר ולא זז.
אני עומדת במקומי, מפוחדת, נשימתי נעתקת.

הבחילה מתגברת והסחרחורת מתעצמת יותר ויותר.
אני נופלת בבום על הרצפה, ולא מרגישה כלום.
הראש שלי נפל על הרצפה ורעד, גופי משקשק והכול גובר.
החושך סוגר עליי ואני בודדה, מנסה להיאבק בכל כוחי לקום, אך ללא הצלחה.
הרגע הזה נשאר.
לנצח.

הוא לא עובר.
הוא קפא,

וכך גם הגלים,
והזמן.

(כתבתי את קטע זה בעזרת ובהשראת הספר 'לפני שאמות', שכתבה ג'ני דאונהם.

אם יש חלקים דומים בספר ובקטע זה בגלל שהקטע הזה ממש נתן לי השראה ופשוט ביססתי את הקטע שכתבתי- עליו ושיניתי מילים פה ושם ובעקבות זאת כתבתי אותו בדרך ובכיוון שלי.
קטע זה הוגש לתחרות סיפורים בית ספרית בשנה שעברה).

זה היה יום קר למדי, רוח פרצים נשבה בחוץ ושערות האנשים שהלכו במרינות עפו לכל עבר.
יכלו לנשום והאוויר היה מקפיא את הנשימה כך שיכלו לראות אדי קור באוויר.
אנשים התגודדו אחד ליד השני לפני הספינה המרשימה שעמדה לצאת להפלגה.
כולם רצו לעלות עליה, אך היה מקום מוגבל למספר האנשים והספינה יכלה להכיל רק מספר מסוים של מקומות. זו הייתה ספינת פאר, שלא כל יום הייתה מפליגה לה אי שם בים הגדול, למרחקים.
ילדה קטנה אחזה ביד אמה, חוששת מהגודל העצום של הספינה, היא הרגישה מאוימת במקצת אך ידעה שזו תהיה חוויה בלתי נשכחת וחד פעמית.
היה לה כובע צמר בצבע כחול עמוק, עיניים שחורות וחיוך שלא יכלה להסתיר.
כל מי שעבר לידה לא יכול היה לעצור בעדו מלהגיד לה דברים מחמיאים. היא ידעה איך להוציא מחמאות מאנשים.
כמה קטנה, כך מתוחכמת הייתה.
היא הלכה בזהירות על מפתן הכניסה לספינה ולא עזבה ידה של אמה.
שתיהן נכנסו לספינה, התפעלו מהפאר שראו לפניהן.
הילדה הקטנה רצה ברחבי הלובי הענק, הרגישה כמו נסיכה אמיתית. היא לא ידעה מה לעשות עם עצמה.
היא הרגישה מיוחדת.
"לני, תיזהרי מתוקה, שלא תיפלי," אמרה האם.
"הכל בסדר אימא אל תדאגי," לני אמרה בקול והמשיכה לרוץ ברחבי הספינה, עולה ויורדת בקומות, יוצאת החוצה וחוזרת פנימה ללא הפסק. כאילו שהספינה הייתה שייכת לה.
האם הרגישה חרדה קצת. היא פחדה שיקרה לה משהו. שתגלה למה הן על הספינה הזו באמת. למה דווקא הן שתיהן, אימא ובתה, מפליגות בספינה כה מיוחדת וגדולה.
האם שאלה בלובי היכן הן אמורות ללון ואיפה הן ישכנו במהלך ההפלגה והלכה בצעדים שקטים אל חדרן.
לני נשארה בלובי, ממשיכה להתפעל מהמקום אשר הגיעה אליו. לא מאמינה למראה עיניה.
'איזה כיף,' היא חשבה. 'זה ממש כמו חלום אמיתי, אני נסיכה אמיתית עכשיו. אני נמצאת במקום כזה גדול, מרשים ומרהיב, אי אפשר שלא להתפעל ממקום שכזה,' היא הרגישה כמו מישהי שנמצאת בתוך חלום, רצונה להישאר בחלום זה ולא לקום היה אמיתי. היא לא הצליחה להאמין שזו המציאות שהיא נמצאת בה כרגע.
היא הרגישה כמי שלקחה מנות גדולות מדי של סוכר לאותו יום וריחפה לה ברחבי הספינה, עלתה וירדה מקומה זו לאחרת, הסתכלה בתוך המטבחים, בחדרים, הלכה בין המסדרונות הארוכים עד שהייתה לה סחרחורת ופנתה לרגע קט לשבת על רצפת הספינה, ללא נוע. להקשיב לשקט ולגלים מבחוץ, הנעים להם בקצב אחיד אך מסקרן ואשר מגלים עימם בכל פעם משהו חדש, עליהם ועל מי שמקשיב להם.
עיניה השחורות אורו כמתוך קסם.
היא שמעה סקסופון מתנגן לו בשקט מאחד החדרים. כמעט ולא היה אפשר להבחין בצליל, אך היא, עם חדות שמיעתה הצליחה לחדור אל תוך המרחב שלו ושמעה כל צליל אשר הרטיט ליבה.
היא הוקסמה ולא יכלה לעצור עצמה מלגשת הלום אל דלת החדר שממנו הושמעה המנגינה ולהקשיב בשקט, לעצום עיניים ופשוט לחלום.
להפליג עם המנגינה למקומות רחוקים מהיקום, העולם וחיי היום היום שהיא נמצאת בהם כרגע, לדמיין שהיא נסיכה קטנה בממלכה גדולה הנמצאת וחיה לה בארמון מפואר ומרהיב מיופי, שכל חלומותיה מתגשמים לה אחד אחד, והיא הולכת אחריהם כעיוורת.
לפתע, נפקחו עיניה. הנגינה הופסקה. היא דפקה על הדלת חלושות, פחדה להאיר תיירים שבאו להפלגה ורצו לנוח ולא שילדה קטנה תתרוצץ להם בין הרגליים ותפריע להם במנוחתם.
הדלת נפתחה לאט ועיניה פגשו ילד קטן, בן גילה, שחור שיער, אורכו קצר, הגיע עד אמצע עורפו, עיניו חומות בהירות וחיוך עלה על שפתיו כאשר ראה אותה.
הוא הרגיש שזה הרגע הנכון בו הם היו צריכים להיפגש בחייהם.
מי היה מאמין כמה תובנות ורגשות טמונים ומוחבאים בתוך גוף של ילדים צעירים למדי.
הוא הזמין אותה להיכנס אל החדר, שהיה מרווח יחסית ומואר.
היא התיישבה על המיטה אשר ישיבתה גרמה לקיפולים בשמיכה אשר הייתה מונחת. הוא חייך אליה.
היא הרגישה משהו בתוכה ובעודה מסתכלת עליו ובוחנת אותו, חייכה אליו בחזרה.
הוא הקסים אותה מהרגע ששמעה את נגינתו אי שם בחוץ, כאשר התנגנה חלושות.
עכשיו היא מסתכלת עליו, רואה מי הוא באמת ומרגישה חיה. מרגישה אמיתית. כאילו היא שוב נמצאת עכשיו בתוך חלום, אך החלום הופך לה כרגע למציאות.
הם הביטו האחד בשנייה והוא שב וניגן את המנגינה שאהבה ושמעה בחוץ,
כאשר הסקסופון נע בידיו והמוזיקה התנגנה לה היא נעה לפי קצבה, מזיזה את הראש מצד לצד ומחייכת לה להנאתה, מסתכלת עליו ונהנית מכל רגע כאשר המוסיקה מושרית עליה וגורמת לה להתענג על כך.
הדלת נשארה פתוחה במקצת, אנשים עברו שם, עוברי אורח, הסתכלו לתוך החדר הקטן וראו זוג ילדים צעירים, האחד מנגן בסקסופון והשנייה זזה לפי קצב המוסיקה שניגן, יש להם קשר מיוחד ורואים זאת ברגע הראשון שמסתכלים עליהם, למרות שזו היא רק הפעם הראשונה בה הם נפגשים,
משהו שונה ולא רגיל נרקם בין שניהם וראו זאת ממרחק של קילומטרים.
הספינה המשיכה להפליג לה ומוזיקת הסקסופון נשמעה למרחקים,
ברחבי לב הים.

קטע זה נכתב לאתגר כתיבה בבלוג- winter-אתגרי כתיבה.

אתם מוזמנים להכנס לשם וגם להצביע לקטע אם אהבתם.:)

מקווה שהייתה לכם חזרה קלה וטובה ללימודים, סוף שבוע נפלא ומהנה! ♥

XOXO,

Thiswritingirl.