גדר גדולה מפרידה בין החיים שלו לשלי.
מבטינו מצטלבים, אך זה לא אותו הדבר.
אנחנו כל כך שונים, אך באותו הזמן גם דומים.
אין שוני רב בינינו אחרי הכל. לשנינו יש עיניים, אף, פה ומבט שמצטלב האחד עם השני
ואומר את הכל.
את כל מה שהוא לא יכול להגיד במילים.
יד עם מקל אחוזה היטב בתוכה נעה לאורך הגדר ומתחילה להרעיש.
הרעש הקל של המקל כאשר הוא פוגע ברווחים שבין האוויר לעמודי הגדר עצמה.
עיניים מחפשות אחר מבט מלא תשוקה ואמירה שמתחבאת ולא נאמרת בקול רם למדי.
בשקט. בחיפושים. בלילה. כאשר יש חושך ואף אחד לא רואה. או לא שומע.
רק הצללים מדברים.
הצורות שנוצרות מתוך החושך עצמו.
והמבט, גם אם לא רואים דבר,
אומר הרבה.
יש לו משמעות גדולה כל כך,
שהיא נראית מזערית, אך מרגישה כל כך אחרת,
כל כך שונה ועוצמתית,
לא כמו מילים שנאמרות באוויר ללא משמעות כלל.
אפילו כאן, כך בחושך,
למבט חטוף וקטן יש משמעות גדולה הרבה יותר מבדרך כלל,
מביום בהיר וקר, אולי שטוף שמש אך סגרירי,
בתוך העולם שאנו חיים בו,
שנינו,
כאנשים שונים.
אך דומים.

יש רגע כזה שאתה מרגיש שהכל חרב תחתיך, אבל יודע שיש מישהו שם.
מישהו שיהיה לצידך לאורך כל הדרך, מתי שתצטרך אותו הוא יהיה שם בשבילך לא משנה מה.
אתה מרגיש איך אתה מתרומם ואוסף את כל החתיכות שנשברו לאלפי רסיסים ועורם אותם לחתיכה אחת גדולה, אמיתית, מלאה במה שהיה חסר.
אתה צובר את האומץ והרגש שהיה שם עמוק אך נעלם, והנה הוא חוזר אליך...
לאט לאט אתה מרגיש את החום קרב, את ההרגשה הזו שממלאת אותך מכל כיוון.
והנה, אתה עומד ורואה את עצמך כמו שלא ראית אותך קודם, עכשיו הכל שונה.
עכשיו הכל טוב יותר, אחרת,

ואתה שמח.

עם חיוך על הפנים, עם העיקול בפניך שגורם לחיוך להיראות אמיתי.
אתה רואה את מה שלא ראית הרבה זמן.
אותך, עצמך, בנקודת מבט אחרת, שונה.

טובה יותר.
התבגרת, השתנית.

ואתה עצמך, שלם עם כל זה.

ומרגיש, בפעם הראשונה בחייך, את כל מה שלא הרגשת קודם.

זו הרגשה עצומה, גדולה כל כך ואמיתית... ואתה לא רוצה להרפות ממנה.
אתה רוצה להשאיר אותה אצלך, שלא תעלם ותעזוב, שתישאר.

שתישאר איתך ולתמיד.

ההליכה על חוף הים הייתה קלה, הלכתי נינוחה והרגשתי באוויר. כאילו שאני הולכת על אוויר סתם כך.
הרוח הכתה בפניי ונשבה קלות מלפניי והעיפה את שערי החום- בהיר לאחור.
רגליי השאירו סימנים על החול, וככל שהלכתי יותר הרגשתי את החול מתחפר בין רגליי, נשאר שם ולא נעלם.
לא נעלם כמו חבריי שהיו לי. כמו כל העולם שהיה לי, ועכשיו נעלם ונמוג לו. לאט לאט.
התיישבתי על החול הרך, הזהוב, מלא משמעות ותחושות שלא יכולים למצוא במקום אחר.
ראיתי בדמיוני את מבטו, קפוא חסר רגש. הוא היה עקשן ולא וויתר עליי. אך האהבה שלו כאבה.
כאבה עד שהרגשתי שאני לא יכולה לשאת זאת יותר.
הייתי צריכה להתרחק ממנו. ללכת, כמה שיותר רחוק. לא לקחת אותו, אלא שיישאר שם, שאני אלך לבד,
בדרך אחרת. חדשה. לגלות את עצמי מחדש.
והים נתן לי את האפשרות הזאת- לגלות את מי שאני.
כמה שניסיתי לחסום את עצמי מהעולם, זו לא הייתה אפשרות.
הייתי צריכה למצוא אפשרות אחרת, לנסות ולסגת, אך באותה הזדמנות גם לחזור.
ניסיתי במחשבותיי לחזור לאותם ימים, לאותם רגעים שהיו לנו ביחד.
הכל התנפץ לי בפנים, לא ידעתי מה להגיד ולחשוב יותר, נשארתי ללא מילים אלא רק עם זיכרונות שאי אפשר לבטא במילים ואפילו לא במעשים.
שכחתי מי אני. הייתי, לא הייתי אני.
הרגשתי ריקנות, המציאות הכתה בי בבת אחת.
הייתי צריכה להתנחם בזיכרונות. כואבים, אבל זה מה שנשאר.
אהבה.
זה חלק משברון לב שגורם ללב שלך להתאחות מחדש ולהפוך לשלם ככל שעובר הזמן,
לנסות ולהעלים את הזיכרונות שהוא מעלה ולנסות להיות מישהו אחר.
אם רק הלב היה יודע שהמרחק הגדול שנוצר, שמרגיש כמו אוקיינוס ענקי בין שנינו,
אם הלב היה יודע שהוא היה יכול לעשות אותי לנערה מאושרת, אם לא הייתי נפגעת כל כך ממנו.
הוא פצע בי את מי שאני. הוא החדיר לי זיכרון שלא יכולתי להתנער ממנו, לנסות וללכת,
לנסות ולהמשיך ממנו הלאה. זה בלתי אפשרי.
הניסיון שלי לעצור נשימה ולהיות אני עם עצמי.
לעצור את הנשימה ולחשוב לרגע.
להיות לרגע אחד בודד בשקט.
בשקט מכל העולם שמסביב.
הים מאפשר לי לקיים את הרגע הזה.
אני נמצאת שם ברגעי יופי, אהבה וצער.
הוא גורם לי להביא עימי מגדלים של מחשבה עד לשם.
עד לים.
ממקומות כל כך פרועים, אני איני יודעת,
אני חולמת את אותו רגע שוב ושוב, בתוך החשכה.
החשכה שסוגרת אותי, אך נותנת לי לפרוץ ממנה אל הים,
אל הגלים אשר סוחפים אותי הלאה.
נותנים לי את החופש הזה,
החופש בבחירה,
בניסיון להיות עצמאית.
להרגיש מי שאני.
לתת לחופש לגעת בכל אברי גופי.
להרגיש את הקלילות שמגיעה ממנו,
שהרגע הזה יעטוף אותי וייתן לי מנוחה.
ייתן לי הרגשה אמיתית של רגש,
של אהבה אין סופית פעם אחת ולתמיד.
אני ארגיש שלו לנצח, גם אם הזמן יעבור וירגיש כנצח.
והכול, בעזרת ההסתכלות על הגלים אשר מתנפצים על החול בשקט, בדומיה,
אך בכל זאת עם קול גדול,
ורעש שלא נגמר
ומתעצם מרגע לרגע.

קטע זה נכתב בשביל המשימה בבלוג- Winter- אתגרי כתיבה , בחרתי בדמות מספר 3.