הם היו זוג משמיים, כל העולם היה פרוש לפניהם והם הסתכלו אל האופק.
השמש היוקדת של חודש יולי הראתה אותותיה ושלכה קרני שמש חזקות על פני הרחוב ושדה רחב הידיים.
החיוך שלה האיר את כל המרחב וגרם לכול להרגיש איזה יום הולך ומגיח מהפינה.
הוא עטף אותה בין ידיו וקירב אותה אל חיקו, הרגיש את הריח שלה, את החום שלה, את הטוב שבה,
את האהבה שמוצפת לכל עבר ומגיעה עד אליו.
הוא הרגיש מאושר על שיש לו אותה.
הוא נזכר בכל אותם רגעים שהם עברו ביחד והיו כאחד,
הוא הרגיש שלם שעבר את כולם ביחד איתה, ולא עם אף אחת אחרת.
הוא הרגיש שזה היה הדבר הנכון לעשות.
שהם באמת משלימים האחד את השנייה ומתאימים זה לזו.
זוהי אהבה שלא זוכים לה הרבה,
והוא הרגיש בר מזל.
הרגיש בר מזל על שיש לו אותה.
ואותו יום שטוף שמש הביא איתו את כל הדברים הטובים שהוא יכול להביא,
ומצב הרוח היה בשמיים.
וכך, הם הלכו להם ביחד, שלובי ידיים בשדה הגדול,
מגיעים עד לאין סוף ומרגישים שאת הסוף הזה- הם יעשו ביחד.
ילכו עד הקצה ולא יפחדו.
כי יש להם האחד את השנייה.
לעולם.

קטע זה נכתב בהשראת תמונה מספר 4 מהפוסט אשר בבלוג הזה- אתגרי כתיבה וביקורות

אני מנסה להתקרב אל האושר. לחוש אותו.
לחייך.
לצחוק.
לשמוח.
להתאהב.
להתרגש.
לחוש.
לרוץ.
לחוות.
להשתגע.
להתמכר.
שוב, מחדש. כמו פעם.

ואני רצה, רצה, רצה ורצה, עד הסוף, ואני לא רואה את הסוף.

את הנקודה שאני צריכה להגיע אליה.

אל האושר. שוב. ושוב. ושוב. ללא סוף. ללא מעצורים. אין דרך להגיע לשם. זה לא נגמר.
אני צריכה לרוץ בכל כוחי לשם.

וזה לא עוזב, אני לא מצליחה להגיע. זה ארוך וקשה.
הוא היה שם כשנפלתי, נחתתי בצד הלא טוב של החיים. הרסתי לי אותם מכל הכיוונים.

הריסה שחדרה לתוכי, עמוק אל תוך הלב, אל תוך הנשמה, ופשוט הרסה אותו בחלקים,

לאט לאט, בעדינות, עד שלא היה אפשר לסגת.
הסמים לא היו טובים בשבילי. זה הרס אותי כל כך עד ששום שיקום לא עזר לי לחזור לחיים הקודמים, למה שהיה קודם, או בכלל לחיים.

אם ככה אומרים זאת. זה פגע בי חזק. לא כמו שזה פוגע בכולם, אלא אחרת, בנקודה מסויימת אחרת.
והוא. הוא היה שם כשזה קרה, כשזה התחיל לפגוע ולראות שזה משפיע עליי רע.

והוא, הוא- לא עשה כלום.
הוא לא זז.

הוא נשאר כמו שהוא, ללא נוע, ללא רוח ורצון לעזור לי לצאת מזה, להפסיק את זה, לעצור את זה.
הוא הלך. נעלם. לא התרגש מזה ולא הבחין במצוקה ובקושי שאני חווה ונמצאת בו,

הוא התרחק ממני כי לא רצה לשים לב למה שאני עוברת ולהיכנס לזה גם, לנסות ולהוציא אותי מהבוץ הקשה והרטוב.
הוא היה יכול למנוע ממני להיות מה שאני עכשיו. נערה, בחורה, ללא מוצא, ללא חיים, ללא כלום, לא כלום,
אשר מנסה לחזור אל האושר, אל החיים הקודמים שלה, אל מה שהיה פעם. לנסות. לרצות.
למרות שהחיים שלה כבר לא שווים כלום. הם הרוסים ממילא. ושום דבר לא הולך לעזור, שום דבר לא עזר.
ואני רוצה לצאת מזה, לראות שיש עוד סיכוי, קטן, אבל סיכוי, שאולי אצליח אותו בעצמי,
ולא בן אדם אחר, זר, לעזור לי לצאת מזה, לשקם את החיים שלי מחדש. בלי פגם.

בלי התמכרות קשה, בלי סמים. בלי להיפגע. להבין מה הם החיים. להבין מה הרוע בהתמכרות.

בפגיעה פנימית, עמוק, בתוכך.

כשזה פוגע, זה פוגע חזק. ולא מרפה.
אתה רואה במצב כזה מי בן האדם האמיתי שאתה יכול לסמוך עליו ולהאחז בו ברגעים קשים ונוראים שכאלה.
אבל לי לא היה אף אחד. כולם הלכו, נטשו אותי, התרחקו ממני. נעלמו. ברחו ומהר, רק כדי לא להפגע ממני.
הייתי כנערה ללא שליטה.

אבל בכל זאת, הייתי מודעת למה שקורה, ואף אחד לא שם לב אליי.
כשהייתי בתוך הכל, הסתגרתי בחדר ולקחתי מנות גדושות. מנה אחר מנה אחר מנה.
לא יכולתי יותר. רציתי לעוף, להרגיש את התחושה של התעופה, ההתמסטלות, ההתרחקות.
להתרחק מכל הדבר הזה שנקרא חיים, שנראה לי באותה התקופה כחרא.
ללכת ולהתרחק מכל מי שהתרחק ממני.

רציתי להראות לו שאני יכולה, שאני חזקה, שהסמים הם טובים, שהם משפיעים עליי לטובה ושהם לא פוגעים.

אבל זה רק החמיר והמצב נהיה יותר קשה ויותר מסובך.
ככל שהתקדמתי עם הזמן ולקחתי עוד ועוד בלי הכר, מצבי וגופי גמרו את דרכם.
הייתי תשושה, חסרת כל. רק התחושה של ההתמסטלות והרחפת היו בתוכי.
הסמים כבר לקחו הכל ממני.

הייתי בהזיות קשות וזה החמיר. הרגשתי נורא.
פחדתי פעם ראשונה לחיים שלי, להזיות האלה שלא פסקו, הסמים השפיעו עליי חזק מדי.
בכיתי, חזק. בלי שאף אחד יישמע אבל, בכל זאת לאף אחד לא אכפת ממני ואף אחד לא יבוא לעזרתי.
הגוף שלי התמוטט. הכל קרס. הייתי אומללה. חסרת אונים.

הקושי הזה, הלא נורמלי הזה, אפף אותי וקשר אותי לאזיקים. הוא לא עזב, לא הרפה, רק חדר יותר ויותר לתוכי.
כשהחומר התפשט בכל גופי כבר הייתי כלום, גוף חלש, מסכן, נטוש, משוגע.
ואף אחד לא יידע איך לעזור לי, איך אני אמורה לצאת מזה. מהתסבוכת הנוראה הזו.
הוא צחק עליי, לא האמין למה שעשיתי לעצמי, הוא פגע בי, אמר לי דברים כמו שאף אחד לא אמר,
הוא התעלל בי קשות.

ואני נפגעתי ממנו. בגלל זה הסמים, בגלל זה פגעתי בעצמי. והוא לא הפסיק.
והמצב שלי החמיר ונעשה גרוע יותר ויותר.
עד שיום אחד החלטתי, עם כל הקושי והבלתי וודאות לנסות, להקים אותי מחדש. לשקם אותי מחדש.
למרות שזה בכלל כמעט ובלתי אפשרי. הגוף שלי ממוטט, זהו, הוא הלך ונגמר.
אבל אני נאחזתי בתחושה הזו וניסיתי לסגת מכל מה שקרה, ממנו, מההזיות, מהכל,

ולרוץ, לרוץ, לרוץ, לא להפסיק, עד שאשיג את רצוני.

את האושר ההוא. האושר, הבריאות, הצחוק, השמחה,

שוב, מחדש.
נעוצה במטרתי רצתי ורצתי ורצתי, כמו במנהרה,

רצתי במנהרה שלא נגמרת ולא יודעת את סופה,
מתי אני צריכה לעצור ולהפסיק כדי שאוכל להגיע לסוף ולהיות מאושרת, להחזיר לעצמי את החיים הקודמים שלי.
להחזיר לי את האושר, את הגוף שלי.

את המרגש של להיות מאושרת, נערה אמיתית, בת אדם חיה, ללא השפעת דבר.
אני כמו רכבת, רצה ורצה, נעה ונעה, נוסעת ונוסעת, אל מקום לא ידוע.

אני רצה במקום חשוך, עם אורות בצדדים,
רצה בכל כוחי, אל הסוף, שלא מגיע, אל הסוף, שמאחר לבוא.
הכוח שלי נגמר, אבל כמעט והגעתי לסוף.
אני כבר שומעת את הציחקוקים, הדיבורים, המוזיקה ורגשות החברים שלי, המשפחה שלי, הקרובים אליי,
ממש כמו פעם, ממש לפני הכול, כמו מלפני כל ההתמכרות הזו, לפני שהרסתי לעצמי את החיים,
מלפני שהייתי שונה ונוראית, ואחרת.

מלפני החלק שהרס אותי. את הגוף הזה, הצחוק, הרגש,
הרגש. הרגש של להרגיש חיה. נאהבת. אהובה. חמה. עם חיים.

שיכולה להרגיש, לחוש, לטעום, להבין, לקלוט, לצחוק, לבכות, לשמוח, לצהול, לעשות הכל,

כל מה שהיא רוצה וחושקת בו, כמו בחיים.

ללא השפעה של כלום,
ללא פגע. ללא כלום.
אני כמעט ומגיעה לשם.
ופתאום אני עוצרת, ושומעת את הקול הזה. הקול שהיה בתוכי בהתמכרות, כשהתחלתי לקחת סמים ואת כל התהליך הזה שכמעט ונמוג.
הוא אמר לי בשקט "אל תוותרי. תמשיכי. רק עוד קצת ותהיי מאושרת. תרחפי. תרגישי את החיים האמיתיים."
ועכשיו הייתה לזה משמעות כל כך שונה. היא הרגישה כל כך אחרת בעבורי. הייתי עם דמעות בעיניים,
והרגשתי שאני מסוגלת, למרות שהגוף שלי קורס, החיים שלי נהרסו כבר לכל ואני כבר לא חיה, אני ללא חיי נערות,
והקול רק חזר על עצמו ואמר זאת שוב ושוב.

הכל נהיה חשוך פתאום, התחלתי לשקשק, לרעוד ולהצטמרר,
היה לי קר לפתע.

הקור חדר לתוך עצמותיי, לתוך גופי וטלטל אותי מבפנים.
זה הרס אותי. זה קרע אותי מבפנים, מבחוץ ומכל הצדדים.
ניסיתי והשקעתי בזה. ניסיתי והתאמצתי כל כך לנסות ולהצליח במטרה שלי, להרגיש שוב את ההרגשה של חיים חדשים ואמיתיים, כמו שהיו לי פעם.
הרעד, הצמרמורת, התחושה הלא נגמרת של רע, של רוע, של טעם הסם בפה, הקור,

הכול, רץ לפניי.
כמו בסרט נע.

כל הרגשות טלטלו בי והגיח רגע הסיום.

זה הסוף,
הכל קורס.

הסמים הרסו לי את החיים, גם כשניסיתי לשקם אותם מחדש בכל יכולתי,

למרות שידעתי שאני לא אצליח, הייתה בי תקווה להצליח. להרגיש זאת שוב.
וזה איננו יותר. אין לי יד בזה.

אני לא יכולה לגעת בזה, לחוש את זה אפילו. לקוות.
אני נהרסתי.
וככל שהתקווה שלי גדלה ברגעים האחרונים, כך היא גם שקעה, עמוק,
שוב, אל תוך הבוץ הגדול, הטובעני, אשר אי אפשר לסגת ממנו.

זה נגמר. ולתמיד.
והכול, בגללו.

לילות לבנים עוברים אחד אחרי השני בעקבות סדרתית.
מחשבות מתרוצצות ולא נותנות לראש מנוחה.
רמקולים מפוצצים את המוח ונותנים למחשבות להתנדף מהעולם.
שקט. שלווה. רגע מנוחה. לנוח מכל ההמולה שמסביב.
לילה,
ואת מתכסה בסדין לבן. ללא קונוטציה של מוות, אלא רק כדי לקבל שקט מסביב.
כמה דקות או כמה שניות של הפוגה, של קבלת שקט מהעולם ורק המחשבות שלך שירוצו לך במוחך,
בלי השפעה מהכלל והסביבה.
מחשבה אחת שמגיעה ממך,
אל הבחוץ.

לעצור ולחשוב רגע בשביל עצמך,

לטובתך.

לא לטובת כולם.

מה את היית רוצה שיהיה בשבילך,

בעולם הזה,

שקיים.