היא מסתכלת אל השמיים ומחפשת תשובה.
היא רועדת ומביטה אל על ורואה את שמיכת הכוכבים שעוטפת אותה.
היא מרגישה בטוחה, אך קפוא לה כל כך בפנים... כמה שכבות שלא תנסה לשים לא יעזרו להתגבר על הקור.
היא מתהלכת ברחוב הקר, השקט מקול אדם, ומתחילה לצרוח.
מוציאה מבפנים את הכל, את כל התסכול, התחושות שהיו לה, האהבה, השנאה, הכעס, כל הרגשות שהיו מעורבים, יצאו החוצה ברגע אחד.
היא לא ידעה מה לעשות יותר, איך להוציא את זה ואיך להתגבר, היא רק רצתה שזה ייעלם ושתוכל להמשיך ולהיות מאושרת
כמו תמיד, הרי זה מגיע לה אחרי הכל.
היא התיישבה על רצפת המדרכה, מתכנסת בתוך עצמה וסוגרת רגליה, טומנת בהן ידיה ומתחילה לבכות.
דמעות זלגו מעיניה ולא הפסיקו.
היא רק רצתה לחזור למי שהייתה פעם, בתקופה ההיא... לחזור לאותה נערה שהייתה.
אותה נערה חייכנית, אמיתית, אהובה, חמה, אוהבת, רגישה, צוחקת, מאושרת.
עם אותו חיוך ומבט בעיניים שאמר הכל.