"לא יהיו עוד לבבות עצובים," כך אמרת לי ונחנקת. הבטת לרצפה וכמעט פרצת בבכי, למרות שלא רצית להראות את זה, ניסית להסתיר זאת כמה שיותר, כי ליבך היה עצוב יותר מכול הלבבות האחרים.

הבטתי בך במבט הרך שלי, שגרם לך לרטוט והחזקתי לך את היד חזק.

"אני אתקן את הלב שלך ואז הוא לא יהיה עצוב יותר לעולם," הבטחתי וחיבקתי אותך חזק.

אצבעות רועדות וידיים לא מפסיקות לנוע,

שקט שורר אך המוזיקה מתנגנת לה בשקט.

אי אפשרות להאמין שזה קרה, שהוא איננו יותר.

הראש לא מצליח לקלוט, וגם הנפש אינה.

היא הופכת מקומטת מעט, לאור המילים המהדהדות בראשה

ממה שאמרו לה דקות אחדות לפני כן.

(הנפש הופכת מקומטת במעט

בעקבות המילים אשר מהדהדות בראשה,

שנאמרו לה כמה דקות אחדות לפני כן.

עצב שורר אי שם, וכך גם השקט, איתו, מביע את הכול בתוכו.

מוזיקה מתנגנת בשקט וידיים רועדות ללא יכולת לעזוב.)

לעתים ישנו חשק ששמור בתוכי ורוצה לפרוץ

חשק עז לעוף הרחק מכאן

למקום מרוחק ואחר

שאף נפש חיה לא מכירה בי

שרק אני מכירה עצמי

ואני שקטה מכל

ומלאה מבפנים

ולא ריקה מבחוץ.

שעל הפנים יראו

את שמרגישה אני

בפנים.

שהתעופה לא תכאב ותהיה רחוקה

אלא קרובה יותר מכול.