אני דיברתי אליך במילים של שירה

ושתקת.

שתקת ולא אמרת מילה ורק הסתכלת עליי.

ידינו דיברו וכך גם עינינו,

אך פיך, שתק. ופי דיבר.

אמר מילים ענוגות ויפות משאפשר לדמיין

וזה לקח אותנו למקום רחוק ויפה,

ישן ונוגה של התחלה ושל הולדת.

שתיית התה מגיעה בכל כך הרבה צורות וגוונים,

כפי שאנו רואים את העולם בהרבה צבעים שונים.

כמו שיש בני אדם שונים בפני עצמם,

כל אחד עם אישיותו שלו,

כך בנוי העולם.

בין חבל ארץ כזה ואחר

למציאות שונה, עדינה ונשברת.

מראות נשברים כפי שסדקים נפערים,

אך האמת נשארת עמוק בפנים,

מחכה לפרוץ ברגע המתאים.

היא נמצאת כאן כל הזמן ואף אחד לא רואה.

ישנם סיפורים אי שם, בכל מקום,

בין סדרות לבין נופים משגעים.

כפרים ועיירות, השתקפויות של סירות על נהרות,

שאין להן סוף. כמו שלגוף האדם ולה אין סוף מוחלט.

מבטה נח על הנוף למולה, השקט עוטף אותה ונמצא שם, כפי שהיא נמצאת שם,

בעולם הגדול הזה, מחכה לפריצה, לרגע הנכון להרגיש טוב ונכונה, שלמה עם עצמה.

אפשר לרגעים להרגיש עצובים וקשים, או אפילו לוותר,

הרגעים הללו יעברו ויגיעו אחרים,

וברגעים הבאים היא תרגיש אושר וטוב,

ושמחה תעלה לה על הפנים בצורה של חיוך,

שיאיר ויוציא ממנה את כל האור שחבוי אי שם בפנים.