זאת הייתה הפעם האחרונה שהתנשקנו. הנגיעה הקטנה הזאת, ההצמדות, שבמשך זמן רב עשתה לי כל כך טוב, הסתיימה. והיא לא הייתה מיוחדת, פשוט נשיקה. 

ישבנו בחדר קטן. זה היה מעין מחסן, משהו בתחנת רכבת באזור לא מוכר. היא אמרה לי שזה לא יכול להמשיך יותר. הנהנתי, אני תמיד מהנהנת. היא ביקשה ממני לדבר, לומר לה משהו. ישבתי ושתקתי, לא ידעתי מה לומר. לא ידעתי אם אני לא יודעת מה אני מרגישה, או שפשוט לא הרגשתי. "אני חושבת ש..." "שום חושבת. את צריכה לדעת מה את מרגישה. את יודעת מה את מרגישה, ולא נעים לך לומר לי. כבר הבנתי את זה, זה בסדר. בואי נעצור את זה כאן." הנהנתי. היא התקרבה אליי קצת, וליטפה בעדינות את השפתיים שלי. לא עבר הרבה זמן עד שהיא נצמדה אליי חזק, חזק כל כך. חזק שנשאר לנצח.

שבוע אחר כך פגשתי אותה ברחוב. היא טיילה עם עמוס, הכלב שלה. לעמוס יש את העיניים הכי נוצצות ומבריקות שראיתי אי פעם. שתינו נעצרנו, לא התעלמנו אחת מהשניה. הסתכלנו אחת לשניה בעיניים. העיניים שלה פחות מבריקות משל עמוס, ובטח לא נוצצות כמו של עמוס. גם שלי לא. אבל עדיין המשכנו להסתכל אחת על השניה. היא לקחה אותי הצידה, התקרבה, התקרבה, ונתנה לי נשיקה. נגיעה קטנה כזאת, הצמדות. והיא לא הייתה מיוחדת, פשוט נשיקה.