|
| 7/2014
פשטות
כבר אין לי רעיונות לסיפורים. אין לי יותר, אני ריקה. אז אכתוב על איך אני כותבת סיפורים. בעצם, אלה הם בכלל לא סיפורים. אלו הן החוויות שלי במסווה של סיפור. הרי אני לא ממציאה שום דבר, הכל קרה באמת. אולי לא בדיוק כמו שכתוב, אולי מילה אחת לא הייתה, אולי השיחה בכלל הייתה בגן שעשועים נטוש או בחצר, אבל היא קרתה. זה גם מאוד פשוט כשאת נמשכת לשני המינים. את יכולה לכתוב סיפור שלם על בחור נפלא כשבעצם בחייך האמיתיים זאת הייתה בחורה, והכל גם להפך. והתשוקה נשארת, כי המשיכה קיימת בשני המקרים. זה הופך את חווית הכתיבה ליותר פשוטה. פחות קרובה ללב, פחות רגישה. ככל שיותר פרטים משתנים, כך הסיפור יותר קל לכתיבה. בעיניי זה מאוד הגיוני. אפילו את הקטע הזה אני כותבת תחילה בגוף ראשון, ובשלב מסוים עוברת לגוף שני. הכתיבה בגוף שני עוזרת להרחיק ממני את הכתיבה, זאת לא אני. זאת מישהי אחרת והיא זאת שכותבת. אני בסך הכל מקלידה, אני בסך הכל משרבטת אותיות משונות עם העט שלי. אלו הן המילים של מישהי אחרת, אני רק הכלי. כלי יצירתי מאוד שאולי מוסיף פה ושם הערה או תגובה, אבל כלי. אולי זה הקטע שהכי קשה לי לכתוב. דווקא בקטע שבו אין חוויות, אין רגעים אינטימיים, רק רגעים שלי עם המילים. אבל משהו בהתוודות הזאת, פתיחות הלב, הוא משהו שלא קיים כשאת כותבת סיפור. והנה, שוב חזרתי לגוף שני.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
