| 10/2014
הרצינות היא ממני והלאה
"איך נדע אם זה מתאים?" אמרתי בשקט. היא הסתכלה עליי, ממש מקרוב, והרגשתי את הלב שלה דופק, כל כך חזק, כל כך כל כך שכמעט ומתפוצץ. "לא נדע," לפתע היא קוטעת את הרגע השקט שהיה, רגע של מבט. "פשוט נרגיש." היא סיימה את המשפט, והלב שלי כמעט השיג את הדופק שלה. עדיין לא יותר ממנה, אבל בדרך לשם. "ומה עכשו?" שאלתי אותה, קצת איבדתי סבלנות. תקופה ארוכה שאני לא מצליחה, פשוט לא מצליחה. כל דבר שקורה בחיי, לא מצליח. ואני נשארת אופטימית, ולא נשברת, אבל מבפנים אני מרוסקת לגמרי. ממבט חיצוני, לא רואים כלום. אני נראית אותו דבר- שלמה. ואולי בעיניים, אולי במגע, מרגישים סדקים קטנים שלאט לאט גדלים. כי התקופה הזאת מנסה לשבור אותי, ולא מצליחה, אז היא עושה את מעשייה בשלבים, שלב שלב עד מצב של שבירה כללית. ופשוט לא יכולתי. הסתכלתי עלייה, לא הכי יפה וגם לא שלי, ובכל זאת איתי, כאן, והלב שלה תכף בורח ממנה. ואני בעצמי לא יודעת מה אני רוצה, וגם היא לא יודעת, וכשאני שואלת אותה את השאלה הפשוטה הזאת, יש שקט. לא שקט רע, וגם אין מתח, שקט נעים דווקא. היא מסתכלת עליי, הלב שלה לא נח. המבט שלה עושה לי נעים, מרגיע אותי. וכמה עצוב לי שהמבט הזה לא שלי (וכנראה גם לא יהיה), ובכל זאת איתי. ואחרי המבט, מגיעה הנגיעה. ליטוף קטן ביד, קטן קטן, שמצמיד את ידי לידה ומזכיר לליבי שעבודתו לא הסתיימה. ממש כמו מרתון ללב, פשוט לא נגמר. ואני לא יודעת, לא יודעת מה איתי או מה איתה או מה השעה. וזה משגע אותי, אני אוהבת לדעת מה השעה. כשאני יודעת מה השעה אני נזכרת שהזמן עובר, חולף, שרגעים מסתיימים ותקופות משתנות ושהמצב יתהפך ויתבלבל עוד מליון ושתיים פעמים, והלב שלי כנראה ישתולל עוד המון, ועוד יהיה לי מבט, ועוד תהיה לי נגיעה. הן לא רק יהיו איתי, הן יהיו שלי. אז אני צוחקת. לא צחוק לועג וגם לא נבוך, צחוק אוהב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
