נעמה גרה בדירה קטנה ומצועצעת במושב במרכז. בדירה מתחתיה גר בחור גרוש בן ארבעים, והיא לעתים דופקת על דלתו ושומעת את צרותיו, ומדי פעם גם זוכה לקבל בקבוק בירה וכמה דמעות. בדירה מעליה גר זוג מאורס, שבכל שבת נדחסת אצלם כל המשפחה המורחבת (מאוד) והם צווחים וצועקים. מדי פעם היא מבקרת אצלם ושואלת לשלומם, ומדי פעם הם מתעניינים בקונצרט כזה או אחר, אבל אף פעם לא מגיעים באמת. ובצדק, הרי כל השבוע הם שומעים אותה מנגנת, שש שעות ביום. המיתרים של הצ'לו שלה רוטטים פי כמה וכמה מהמיטה של הזוג. וכולם מרוצים- הזוג זוכה לארגן את חתונתו בנחת (ואפילו משיג נגנית לחופה בהנחה), נעמה מנגנת כאוות נפשה והבחור הגרוש יכול לראות כמה סרטים שרוצה ולשתות מה שמתחשק לו ברגע.

בקונצרט הבא שלה, נעמה תנגן את הקונצ'רטו של אלגר. אמנם היא לא ז'קלין דה-פרה, אבל יש בנגינה שלה משהו מאוד מיוחד. הבחור מהדירה למטה כבר קנה כרטיס לקונצרט, ואפילו השלים עם העובדה שיגיע לשם לבד, והוא מחכה בקוצר רוח. את היצירה הוא כבר זוכר בעל-פה, אך כנראה הקטעים התזמורתיים, בהם נעמה לא מנגנת, יפתיעו אותו מעט. 

כבר כמה חודשים שנעמה מחפשת דירה חדשה. נמאס לה לחיות עם רבע כסא, חתול, שרפרף וצ'לו, היא רוצה יותר. היא רוצה שני שרפרפים, כסא ומנורה, חלון וסלון ותמונה וארון וצ'לו, וגם את החתול להשאיר. טוב, כשתגיע העונה.