בדיוק כשאני צריכה חיבוק, הוא מתרחק ממני.

הפוטנציאל לחיבוק, לא אדם מסוים. כשכל מה שאני רוצה זה חיבוק, לא כי עצוב ולא כי רע, פשוט כי חסר לי קצת רגש ומגע, אין. ואני מבולבלת נורא וכל מה שעושה זה רק לחשוב, המחשבות רצות בקצב מטורף ואני לא עומדת בו. ואני רק רוצה לעצור לרגע, כי טוב לי, ממש טוב לי. ואני במשך כל כך הרבה זמן בטוחה עם עצמי שזה לא חסר לי, והעיקר המטרה, ושאין לי זמן לחיבוקים. והמטרה היא כל כך טובה וטהורה שזה מרגיש כמו הדבר הנכון, אבל בעצם עם כמה שאשכנע את עצמי- זה לא זה. זה פשוט חסר לי, ובכל פעם שאדחיק את זה, זה יתעצם יותר.

בשבועיים האחרונים נאמרו דברים שהיו לא במקום. בכמה שיחות שלא היו נחוצות כלל, נאמר לי שאני מפחדת מאינטימיות וחסרת יכולת להפתח רגשית, רק מכילה ולא מוציאה דבר. המון דעות לגבי ההתנהלות שלי מאנשים קרובים, ואני בספק אם זה באמת מה שהייתי צריכה, כי זה הותיר אותי מבולבלת ומלאה במחשבות (ולא במובן טוב).

אני פשוט לא יודעת.