אנחנו גיבורים גדולים כשמדובר על לייעץ לאחרים.

אנחנו יודעים להיות פסיכולוגים טובים לאנשים היקרים לנו, אבל דווקא בשדים שלנו הכי קשה לנו להילחם. מתאמצים להכניס אותם לאיזו מגירה נשכחת ומעלה אבק בעומק תודעתנו, לא מודעים להשלכות של תסיסה שבסופה פיצוץ רגשי שמשאיר אותנו מבותרים. מפוזרים.

למרות רכבת ההרים הרגשית והמטלטלת שעברתי בימים האחרונים, ישנה תובנה אחת יציבה שיצאתי ממנה, והיא שאני בן אדם. לא רובוט שמתכנת רגשות לפי איך שרוצה, אלא אורגניזם שטומן בחובו חולשות ורגשות, רקמה רכה שפועמת וחיה, בעלת תאוות ודחפים. אולי לא הכול בשליטת המוח? אולי לא הכול זה 'הגיון בריא' כפי שאנו אוהבים לקרוא לו? מותר האדם מן הבהמה, אך האם זה אומר שהאדם כולו נאור כך שאין בו שום חלק שמגיע מן הבהמה?

ובזמן שהשאלה מרחפת לה בחלל החדר, מה שכלוא בתוך הראש אלו אותם מחשבות שמכרסמות באותו אלטר-אגו שעליו כבר דובר בעבר. האלטר-אגו, ישות מרגיזה שאיני יכולה איתו ואינני יכולה בלעדיו, היצור שנולד והתפתח עם השנים והגיע למלוא תפארתו בדיוק בזמן הזה, הודות לאמא קפדנית, לאבא דיקטטור ומשפחה רוסית באופן כללי. אותו סופר-אגו שאמור להיות נתבך מועיל ומאזן באופי, השתלט כמעט לחלוטין והשאיר אותי כבולה לאידיאל המזדיין, ל'מה צריך להיות' ולא 'מה את רוצה שיהיה'.

ודווקא הפעם החלטתי לכיוון הנגדי. לדחף, ליצר, הרסני ככל שיהיה, מוטרף ככל שיהיה. כנראה שזו ההשפעה של 'דה דורז' הסרט, אולי הפסיכומטרי נורא משעמם, אולי זה פשוט הלבד. מה זה כבר משנה, כי בסופו של יום מצאתי את עצמי בידיים של האהבה שלי. בא לי להגיד שהיו צבעים ופרפרים ועיניים יפות שמביטות אחת בשניה אבל זה כלכך יומרני לתאר הרגשה כזו, כלכך מביך לנסות בכלל. אסתכן ואומר שהלב שלי פשוט התפוצץ. גוף נוגע בגוף, מעבר חציה, כלכך אוהבים, כלכך מטורפים, מאבדים כל חוש של זמן או הגיון שקשור למימד הזה ומכניסים את עצמנו למערבולת, אנחנו בעין הסערה שאנחנו יצרנו לעצמנו.

תן לי רק כמה דקות להסתכל עליך.

תן לי רק עוד כמה דקות איתך לפני שאחזור לעצמי, או לפחות להצגה היומיומית, למקלט מאחורי חומות ההגנה.

היה בזה משהו כלכך היולי, ראשוני, נוף בראשית. היה בזה משהו מבפנים, ההרגשה הזו היא לא משהו שנבע מאיזו התפתחות או נאורות בחברה, אלא משהו בוער בקרבנו, בכל אחד ואחת מאיתנו, מאז היותנו בני אדם. מאז היותנו פרימיטיבים כמו חיות בר בטבע. תשוקה, מיניות, אהבה אלו לא המצאות של העולם המודרני.

אם יש דבר שאותו אני מייצגת זה ההגיון והחשיבה לטווח הארוך. והנה אני הגעתי למצב שאני פועלת על פי דחף ותו לא. אני שונאת כשאומרים 'זה חזק ממני' ומעולם לא השתמשתי במשפט הזה. וכמה שזה עדיין מפריע לי, אני מודה ומתוודה שהייתי ואני עדיין קורבן להרגשה חזקה כלכך שגורמת לי להשתגע.

כשאני קוראת המילים של הפוסט הזה אני רואה נימה מעט כועסת ומאשימה כלפי עצמי. אולי לכל הדעות מסביבי כך אני אמורה להרגיש, אבל אני מרגישה פשוט את ההפך. זה אותו הריחוף, ההיי שאף פעם לא בא על סיפוקו, רק רוצה עוד ועוד ועוד כי זה פשוט לא מפסיק ולא נמאס. גם כשהשעה מאוחרת ומחר צריכים לקום לעבודה, גם שכבר עשינו את כל מה שאפשר לעשות, גם כשלא עושים כלום חוץ מלהיות.