"בסדר", נאנחה שיר, שכל כך רצתה ללכת ברגל ולהתגבש, ולהרזות.

איתי נצבט בליבו, שכן רצה מאד ללכת ברגל ולעשות ספורט. היה ללא השגחה נוספת תמיד, כי שיר משגיחה על תמר והיא לא הרשתה לו לעשות הליכות. הוא מאוד רצה להיות רזה ובריא, ולא עשה הליכות ריצות, או ספורט מסוג אחר. והנה הלכה לו עוד הזדמנות לעשות סוג ספורט כלשהו. 

למרות הצביטה, הוא שתק והמשיך להקשיב לשיר. "איתי, קח את הטלפון הנייד שלי. אני אארגן לי ארנק ותיק. ותמר, לכי בבקשה להחליף נעליים!"

המשיכה לדבר. "מה רע באלו?" שאלה תמר שהביטה מטה, אל נעלי הסנדל החומות שלה, שלא היו אופנתיות או יפות, אבל תמר אהבה אותן מאוד, אפילו שלא היו יפות. שיר ממש שנאה את הנעליים ולא הרשתה לתמר לצאת מבית איתן. "אני לא אוהבת אותן, זו פשוט בושה." ענתה שיר לשאלתה של תמר והלכה, כי כנראה רצתה לסמן שזהו סוף השיחה. איתי לקח את הטלפון הנייד של אימו וכעבור 10 דקות הם היו מוכנים.

"מתי מגיעים?" שאלה תמר בשיא הנודניקיות ת שיר, כשהיו בדרך לתחנת האוטובוס הקרובה. שיר לא ענתה.

"עוד 5 דקות," השיב לה איתי כשראה שהיא מצפה בקוצר רוח לתשובה. כשהגיעו ועלו לאוטובוס, הלכו תמר ואיתי לתפוס מקום. האוטובוס היה ריק. "היי, כאן יפה", אמרה תמר לאיתי כשראתה משהו דומה לשולחן ליד אחד המושבים. "כאן מרווח", ענה לה איתי בהתחכמות כשראה את המקום של 4 המוקומות. 

"היי, יש כאן מישהו", ראה איתי צל של מישהו קורא עיתון. גם תמר התקרבה. "בואי, אימא! מהר!" קרא איתי למראה מה שמצא על אחד המושבים. "כן, אימא, נורא מצחיק כאן! לא חשבתי שאדם עם עיתון יכול להיות סיפור כל כך מבדח!" קראה תמר בין צחוקה ללקיחת האוויר שהייתה צריכה, בטון מצחיק ומאוד מוזר.

"אני לא מאמינה", קראה שיר והחלה לצחוק, "וואו!" 

היא ראתה את _________

(המשך בפרק 2)

יפה? כן או לא???? 

טוב תודה שאתם נותנים לי להביע את עצמי, ובי.

נגה