זהו, החלטתי.
אני מתכוונת ללכת.
כי ברגע שאני מגיעה למצב שאני מסוגלת לדבר עם אנשים בודדים בצורה נורמלית ואת השאר אני פשוט רוצה לרצוח אני מבינה שאני בבעיה.
וכן, לרצוח, כי בשנייה שהם מדברים איתי, בראש שלי אני רואה תמונה שלהם שוכבים על הרצפה מכוסים דם.
כבר כמה ימים שאני לא מסוגלת להיות ליד אנשים.
שאני פשוט רוצה שכולם יעזבו אותי בשקט, שיתנו לי להסתגר בפינה שלי, להיות לבד.
אני מסתגרת בתוך עצמי, ספרים חזרו להיות החברים הכי טובים שלי, אני הולכת ישר אחרי בית הספר לספרייה ומתחפרת שם כמה שיותר שעות.
אני בוכה בלי להפסיק בימים האחרונים, בבית ספר בשיעורים אני נכנסת אחרונה ויוצאת ראשונה, לחלקם אני בכלל לא טורחת להגיע.
היד שלי כבר מזמן הפסיקה להרגיש משהו, היא בכאב תמידי.
אני כבר הפסקתי לנסות להאבק בשינה, אני שוכבת במיטה עד שאני נרדמת, כי עם כמה שהחלומות כואבים המציאות הרבה יותר.

הרבה אנשים חושבים שמה שמעסיק אותי כרגע זה לאיזו מגמה אני הולכת, כשבראש שלי אני חושבת על דרך.
דרך ללכת.
ואחת כבר מתחילה להתגבש לי בראש.