~אזהרה, זה הולך להיות פוסט כל כך פתטי, אבל פאק! זה הבלוג שלי ואני אפרוק בו~

אז כן אני אוהבת אותה? אז מה?
כל בן אדם שיכיר אותי ידע שאני מתחברת לאנשים בקלות ועם נטייה כרונית להתחיל לחבב אותם ואז להתאהב בהם.

ולא, זה לא שהתאהבתי בכל הידידים/ידידות שלי ואז אפשר לשייך את זה לפשוט איך שאני מרגישה כלפי הידידים שלי.
לכל מי שאהבתי/למי שאני אוהבת עכשיו יש תכונות אופי מאוד דומות.
ועם כולם, פשוט עם כולם אין לי סיכוי.
אחד גר רחוק מדיי, אחד הומו, אחד היה החבר של חברה שלי, לאחת יש חבר, ואחת אפילו לא לסבית/בי אחד קטן ממני מאוד, אחד ואחת ואחד ואחת..
ואני שונאת את זה.
לפעמים אני מרגישה מזוכיסטית, אני מרגישה שאני מתאהבת דווקא באנשים שאין לי סיכוי איתם כדי שיכאב לי.
ואני שונאת את זה.
כי פאקינג פעם אחת אני רוצה שמשהו יצליח, פעם אחת.
אבל לא.
זה אף פעם לא יצליח.
למה?
כי אני תמיד הילדה הזו שמדברים איתה על זה ומתייעצים, זאת שדווקא מי שהיא מחבבת תחבב/יחבב מישהו/י אחרת ועוד ידבר איתה ויתיעץ איתה על זה ואני אהיה חייבת לעזור לו כדי שהוא לא יפגע.
והאמת? שממש נמאס לי מזה.

איך אני אמורה להסביר לה שזה בעיקר בגללה?

Shelly