1. אני לא יודעת לקבל מחמאות.
פשוט לא יודעת, גם להגיד תודה אני לא מסוגלת בלי להרגיש רע או לחשוב שמשקרים לי.
אף פעם לא קיבלתי כאלו - ועכשיו כשאני מקבלת לפעמים מחמאות על כמה רזיתי או שאומרים לי שאני יפה אני פשוט שותקת בחוסר אונים בלי לדעת מה להגיד.

2. כל מילה שאומרים לי משפיעה עליי יותר מדיי.
כדוגמא - אחרי שהרזתי משהו כמו 5-7 קילו, התאום של חברה שלי אמר לי שאני שמנה, לא יודעת למה, לא הבנתי למה זה מגיע לי, הרי רזיתי לא? אחר כך כל אותו היום לא אכלתי ובמשך חודש(כן, פאקינג חודש) לא אכלתי טוב ודילגתי על כמה שיותר ארוחות.
מה לעשות שכשאתה קטן הכל נכנס טוב טוב לראש ואתה נשאר עם אותו דימוי עצמי של שמן ומכוער וכל מילה כשאומרים לך כשאתה גדל משפיעה.

3. אני מפחדת ממחוייבות מילולית.
משמע אני מפחדת להגיד שמישהו הוא החבר הכי טוב שלי/הידיד שלי/החבר שלי או שמישהי היא החברה הכי טובה שלי/ידידה שלי/חברה שלי.
למה? כי אני מפחדת שאולי זה לא ככה כלפי הצד השני.
כשהייתי קטנה יותר תמיד קרה לי ששאלו "חחחח יש לך חברים? מי?" ואז אם הייתי אומרת שם כלשהו, שחשבתי שהוא חבר שלי, כשהיו באים ושואלים אותו אם הוא חבר שלי הוא היה אומר שלא.
שהוא אפילו לא מחבב אותי.
ונפגעתי מזה יותר מדיי.
בשלב מסויים, משמע, עכשיו, אני מפחדת להגיד שמישהי חברה שלי מהחשש הזה שזה לא באמת ככה, שזה רק נראה לי ככה.
חשש דפוק לחלוטין כי אני יודעת שיש אנשים שאני חשובה להם ושיש אנשים שאני יכולה להגיד עליהם את זה בלי להיפגע.
אבל, צלקות לא עוברות, ולא משנה כמה הפחד הזה חסר תכלית עכשיו הוא עדיין כאן.

4. אני לא יודעת להתמודד עם הבעיות שלי.
אני יכולה ליעץ לכולם, לתמוך בכולם, לתקן את הלבבות השבורים של כולם, אבל אצלי? ברגע שמופיעה בעיה אני קופאת.
 אני אומרת לאנשים "אל תפחדו, תגידו להם מה אתם מרגישים/את יכולה לעשות את זה, את חזקה" אבל אני? כשאני נעמדת מולו אני קופאת.
כשאני צריכה לעבור משוכה קשה מדיי אני בטוחה שאני אכשל ואפילו לא מנסה.
עובדה, אני מנסה למנוע מידיד שלי לחתוך(או שלפחות יעשה את זה כמה שפחות) ואני? אני ממשיכה לחתוך.
כל הדבר הזה מרגיש לי צבוע, כל העזרה הזו, כי מי אני שתעזור לאנשים אם אני לא מסוגלת קודם לטפל בעצמי?
אבל.. אני חייבת להמשיך, כי יש אנשים שבאמת צריכים אותי למרות כל הצביעות שבדבר.
את הרסיסים של עצמי, את הפצעים שלי אני אקלף כשכבר לא יהיה מי שיצטרך אותי.

5.אני שוכחת לטפל בעצמי.
סוג של תוספץ לסעיף 4 אבל, מרוב שאני עוזרת לאנשים, ותומכת בהם, אני שוכחת לדאוג לעצמי.
עובדה, בסופו של דבר אני זאת שחותכת, שבוכה ושנכנסת עמוק יותר ויותר לבורות שקשה לצאת מהן, לא הם, אני.
וכמו שכבר אמרתי למעלה, אני מרגישה צבועה, כמעט כל דבר שאני עושה מרגיש לי צבוע, אבל אין לי זמן לטפל בעצמי, אין לי זמן לדאוג להפוך להיות שלמה עם עצמי כי יש עוד ידיד לדאוג שלא יחתוך, עוד חברה למנוע ממנה להיגרר חזרה לעישון, עוד מישהי לעודד בנוגע לחבר לא חבר שלה, ואחת לעודד בקשר לקשר הלא מוצלח ועוד ועוד ועוד.
וזה לא נגמר.
אז אני חיה עם הצביעות ואומרת לעצמי לטפל בי אחר כך, אני פחות חשובה.

6. האנשים שאני הכי אוהבת גרים הכי רחוק ממני.
כל האנשים שאני הכי אוהבת גרים שעות נסיעה ממני, כל האנשים שאני פחות מחבבת גרים מרחק דקות ממני.
קצת עצוב לא?
כל האנשים שאי פעם אהבתי(רומנטית) ושאני אוהבת גרים במרחק של לפחות שעה וחצי נסיעה.
כבר קרה לי פעמיים שמפאת מרחק קשר אפשרי לא התממש.
אני שונאת את זה, כי לי אין בעיה לנסות קשרים מרחוק, ולדעתי הם עדיפים, כי כשקרובים, האהבה נגמרת מהר, ובשלב מסויים דיי נמאס אחד מהשני.
אבל אנשים אחרים מפחדים לתת לזה הזדמנות והאמת? אני מבינה אותם.
זה מדכא לחלוטין אבל זו המציאות, אני חייבת להתמודד עם העובדה שאני תמיד אשאר מרוחקת.
תמיד רחוקה מדיי.

7. אני מתחבאת מאחורי המסך, אבל כשזה מגיע לפנים מול פנים אני נבהלת.
אני יכולה לדבר עם אנשים על הדברים הכי כואבים בצ'אט או מייל, אבל כשזה מגיע לפני מול פנים? כשזה מגיע לזה אני נבהלת ושותקת.

8. אם אני רוצה משהו אני לעולם לא יבקש אותו.
לא משנה כמה אני רוצה אותו אני תמיד אחשוש.
וגם אם איכשהו אזרתי מספיק אומץ כדי לבקש, שנייה אחר כך אני מתחרטת ואומרת ש"שכחתי" ושכבר לא חשוב.

כי אני תמיד חושבת מה יחשבו "מה אם הם יחשבו שעשיתי הכל רק בשביל זה?" "מה אם הם יחשבו שאני אגואיסטית נצלנית?" 
אבל לא נורא, לפחות אני לומדת בדרך הקשה להתמודד עם כשלונות.

9. יש לי בעיות אכילה, לא, לא אנורקסיה, בעיות אכילה.
לא, אני לא אנורקסית, כי אני כן אוכלת.
אבל כשאני אוכלת אני תמיד חושבת "את באמת צריכה את זה?"
הכל אצלי הולך בדרך מחשבה אחת 'את רעבה? תחכי, עוד מעט יהיה לך אוכל'
וגם אז, כשאני הולכת לאכול אני אוכלת כמה שפחות.
אבל אם אני ממש רעבה אז אני מכריחה את עצמי לאכול רק ירק אחד ואם אני אוכל יותר מאחד אני מרגישה נורא.

לפעמים זה מגיע בצורה חריפה יתר ולפעמים לא, כמו שכבר הוזכר כמה סעיפים למעלה זה נורא תלוי בסביבה, כרגע אני במצב טוב.

10. אני מבועתת ממה שאנשים חושבים עליי.
אני מפחדת להראות את עצמי בפני אנשים מהחשש שהם לא יאהבו אותי.
עובדה - הפוסט הזה שוכב אצלי בטיוטה בוורד כבר חצי שנה, ורק עכשיו יש לי את האומץ לפרסם אותו.
ולמה פתאום יש לי אומץ לפרסם? כי כשאתה מתחיל להכחיש את מה שאתה באמת רק כדי להישאר נורמלי, אתה מבין שהמצב כבר דפוק מדיי, ושום דבר כבר לא יכול להרוס אותו יותר.
אז עדכנתי מעט פרטים והנה, כולם יודעים עד כמה אני באמת דפוקה.

11. הדבר שאני הכי רוצה זה לברוח.
ללכת מכאן, וכן להתאבד.
אבל למה אני לא עושה את זה? לא בשביל עצמי.
בשביל ההורים שלי, בשביל החברים שלי, בשביל מישהי שאפילו לא יודעת כמה היא באמת חשובה לי, בשביל אנשים שאפילו לא יודעים שהם מחזיקים באחד מהחוטים שקושרים אותי לכאן.
אבל לפחות הם ממשיכים להחזיק, אז אני בינתיים כאן.
אבל כשכל החוטים יתנתקו, אני כבר לא אהיה.

12. אני בי.
ולא, זה לא פאק.
אבל מה שלא טוב בקטע הזה? זה שאני מסתירה את זה.
אז כן, יצאתי מהארון בפני כמה אנשים, ובתכלס? זו היציאה הכי רשמית שעשיתי עד עכשיו.
אבל לספר למישהו שרואה אותי כל יום? אני מבועתת רק מלחשוב על זה.
לספר למישהו משמעותי בחיים שלי(גם פה יש כמה, אבל אני מקווה שאתם מבינים את הכוונה) אני לעולם לא אוכל, כי אני אשתתק.
עובדה, אפילו לספר לאמא שלי שאני אתאיסטית לקח לי חצי שנה.
וגם אז היא גילתה את זה רק בגלל שכתבתי בטעות 'אתאיזם' על הספרייה שלי שהייתה מקושקשת גם ככה.
הו, ודבר משעשע למדיי בנודע ליציאה מהארון~
זה כמעט ולא מפתיע אף אחד XD
ידיד שלי היה בטוחה שאני לסבית עד שלא אמרתי אחרת, וכשסיפרתי לחברה שלי היא כזה "אה עד עכשיו נחשבת סטרייטית? 0.0"
הידד! אני נראית כמו לסבית! D:

13. לפעמים, כשאני מתעוררת מחלומות אני בוכה.
ולא מחלומות רעים, אלא מהטובים.
כי לפעמים אני כל כך מייחלת שזו תהיה המציאות, שזה מה שבאמת היה קורה.. אבל אז אני מתעוררת, וההלם הזה, ההתמודדות עם המציאות וההבנה שהכל היה חלום, זה קשה וגורם לי לבכות.

14. הרשימה תוכננה לחמישה פאקים לכל היותר, אני מגיעה לחמש עשרה.
זה מערער לי את הביטחון.
אני נותנת לדברים לא חשובים לערער לי את הביטחון, גם אם הם בכלל לא היו קשורים אליי.
אני תמיד ארגיש נחותה, ומעורערת, אני אף פעם לא ארגיש בטוחה במקום שלי.

15. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם לא הייתי פוגשת אותה.
מה היה קורה אם היא לא הייתה נכנסת לבלוג שלי, אם לא הייתי נכנסת לבלוג שלה, אם לא הייתי מגיבה, אם לא היינו מתחברות.
איפה הייתי עכשיו? מדממת בפינת רחוב או דווקא ההפך, שמחה יותר ואחרת לחלוטין, הייתי תוהה לגבי העדפות המיניות שלי? הייתי תוהה לגבי האמונה שלי? הייתי משתנה כל כך הרבה?
גם אתם לפעמים תוהים מה היה קורה אם לא הייתם פוגשים/מכירים את האדם הזה? האדם הזה ששינה כל כך הרבה והוא אפילו לא יודע.

 וסתם מרמור רנדומלי למי שנשאר חי עד סוף הפוסט -

אני מחבבת מישהו.

חברה טובה שלי גם מחבבת אותו.
היא לא יודעת שאני מחבבת אותו.
הוא הציע לה לצאת.
היא דחתה אותו והתחרטה.

זה כבר היה מאוחר מדיי כי הוא כבר התחיל לצאת עם אחרת.

הוא נפרד מהאחרת.

הוא התנחם אצלה.
היא רצתה לספר לו מה היא מרגישה.

הוא חזר לאחרת. 
אני רוצה לקבור את עצמי כי בהתחלה חשבתי שיש סיכוי שהוא מחבב אותי.

אבל אז הבנתי שהוא מתנהג ככה לכל אחת, עובדה, חברה שלי שלחה לי קטעי שיחות שלה איתו, הרגשתי כאילו זו אחת מהשיחות שלי איתו.

ואז הגעתי למסקנה שהוא לא שווה את זה ושהוא סתם שרלילה. 

וגם היא הגיעה למסקנה הזו(נראה לי)
גיליתי עליו כמה דברים בדרך שלא ידעתי קודם. 

הוא? הוא נשאר אידיוט עם אחרת.

ואני למרות הכל עדיין מחבבת אותו.

וזה היה משהו חסר תועלת לחלוטין.

Shelly