אז קראתי עכשיו סיפור ששיתפו בדף כלשהו שהוא כביכול קורע לב על מישהי שעברה התעללות ועכשיו השתקמה.
הבעיה? ככל שקוראים יותר אז מבינים שהסיפור מומצא.
וזה עצבן אותי, זה מעצבן אותי.
התגובות של "מדהימה ♥♥♥♥♥" או "את חזקה ומדהימה ובהצלחה ♥♥" הן תגובות של ילדות בנות 12.
תחשבו קצת. לבן אדם בגיל 12 זה בלתי אפשרי לחיות במשקל 25 קילו. לא משנה בכמה תת משקל הוא. מבחינה ביולוגיה, הוא ימות עוד קודם.

וזה דף יחסית מפורסם
וזה רק גרם לי להבין, שתופעות של פגיעה עצמית ובריונות, לפרסום של התופעה יש יותר חסרונות מאשר יתרונות.

לעזאזל, אני התחלתי לחתוך ולפגוע בעצמי רק כי שמעתי מאנשים אחרים שזה עוזר. אחרת? זה לעולם לא היה מתקרב אפילו לקצה המחשבה שלי.

הפוסט הספציפי ההוא רק גרם לי להבין כמה זה מחמיר.

ילדות בנות 12, בכיתה ז', חותכות כי החבר שלהן נפרד מהן.

חותכות כי מישהו זרק להן מילה אחת לא טובה.

ומאיפה הן קיבלו את הרעיון הזה של לחתוך? בדיוק מהדפים האלו. מהקבוצות תמיכה. מהחשיפה של הנושא.

אני מודה, חשיפה לנושא זה דבר טוב, זה גורם למודעות.

אבל החסרונות לחשיפה הזו עולים בהרבה על היתרונות.

מצד אחד זה מעורר מודעות לנושא אבל מצד שני? זה גורם לבנות בנות 12 לחשוב שלחתוך זה פתרון. הרי אם כולם עושים להם וזה עזר להם אז למה לא?

והרי כולן כל כך תומכים בהן אחר כך ומעודדים אותן שיהיה בסדר אז למה לא לחתוך קצת כדי להרגיש את האהבה הזו? כי כמובן שזה יפצה על ההרגשה הנוראית של זה שהשיער לא הסתדר לי בבוקר!

אני לא אומרת שכולן ככולן עושות את זה בשביל תשומת לב. ממש לא. אבל גם אלו שלא, אני יכולה להבטיח לכם שחצי מהן לא היו חושבות בכלל על לפגוע בעצמן אם הן לא היו שומעות על זה קודם.

הדבר שאני הכי מתחרטת עליו זה שחתכתי.
זה הדבר הכי מפגר ומטומטם ונוראי שעשיתי.

ועכשיו? עכשיו לראשונה מאז ומתמיד, אני חושבת למה בכלל התחלתי. מה הייתה הסיבה ומאיפה הגיע הרעיון הזה.

ואתם יודעים מה אני מבינה? שאנשים אחרים הכניסו לי לראש שזה עוזר.

שקראתי בפייסבוק על בנות שחותכות וזה עזר להן.

ואז כשהרגשתי רע, מאוד רע, במקום להתמודד אמרתי "למה לא?"
וזו בדיוק הבעיה של החשיפה הזו.

בנות ובנים(למרות שסטטיסטית, זה בעיקר בנות) שנתקלים בקושי הכי קטן מחליטים לחתוך במקום להתמודד עם הבעיות שלהם.

וזה הורס כל כך הרבה. כי זה מגדל דור שלא יודע להתמודד עם בעיות.
זה מגדל דור שלא למד איך לפתור דברים בלי לפגוע בעצמך או באחרים.

זה מגדל דור שאכפת לו רק מכמה תשומת לב הוא מקבל מהעניין.
החברה שלנו פגומה. רקובה.

זה צבוע מצידי לומר את זה, אני יודעת. גם אני חלק מזה. אני לא טלית שכולה תכלת.

אבל זה מרתיח אותי. זה מרתיח אותי שזה המצב כיום.

והדבר הכי נורא בכל העניין הוא הידיעה שתכלס? כדור הארץ יכול להמחק מהיקום ולא יקרה כלום. שום דבר. היקום ימשיך להתקיים. בלעדינו.

אבל אנחנו חושבים שאנחנו כל כך חשובים, כל כך נעלים! כשתכלס? אנחנו כלום. חלקיק מינאטורי ביחס ליקום.

לעזאזל סטיתי מהנושא.

אני רואה אנשים שהורסים את עצמם.
אני מכירה אנשים שפוגעים בעצמם.

אני רואה מקומות שלמים נהרסים ולא יכולה לעשות שום דבר בנושא.
אני באמת מפחדת לחשוב על העתיד, כי אם עכשיו אנשים פוגעים בעצמם רק כי זרקו להם הערה אחת קטנה מה יקרה הלאה? הם יתאבדו כי הם קיבלו 40 במבחן?

הילדה ההיא? ששלחה כביכול את הסיפור שלה? אני לא מפקפקת בזה שאולי היא כן עברה התעללות כשלהי, אני מפקפקת בעד כמה מה שהיא מספרת זהה למה שהיא באמת עברה. כמה מתוך זה אמיתי וכמה זה שקרים לבנים שנועדו לייפות את המצב ולהפוך אותו לקצת יותר לגיטימי לפגיעה עצמית.

למה בכלל אמור להיות מצב שבו זה לגיטימי? זה לא אמור להיות ככה.

הסיבה העיקרית שזה מתסכל אותי, זה כי גם לי זה לא עבר לחלוטין. אומנם הפסקתי לחתוך והפסקתי לפגוע בעצמי פיזית בצורה קשה אבל יש דברים קטנים, דברים שבשביל הצופה מהצד נראית חסרי חשיבות והם שאריות של הדבר הזה. שאריות של חוסר ההתמודדות. שאריות של חוסר הידיעה לאיך להתמודד עם דברים.

לעזאזל, מתי העולם הספיק להיות דפוק כל כך?