קריטריונים?
מישהו שלא מכיר אותי.
מומלץ שלא כל כך קרא את הבלוג.
מוכן לחפירות.

זהו.
פשוט.
כי אני חייבת מישהו לדבר איתו, ואני לא מצליחה לגרום לעצמי לדבר אל מישהו שמכיר אותי.
לא משנה איפה, מייל, פייסבוק, סקייפ, הכל.
 

עשיתי את זה שוב.
זה חוזר, והרבה יותר קשה מפעם. 

לא, לא הבלוג שלי, אני לא נרקסיסיטית שאוהבת את עצמה XD

את הבלוג הזה~
אני מסוגלת להסתובב בו שעות בלי שיימאס לי, ואני תמיד מוצאת בו משהו משעשע XD
ממליצה מאוד מאוד מאוד מאוד 3:

 

אז.. משעמם לי, מאוד. ויש לי אנרגיות.

זה שילוב נוראי ;-;
 לכן, אני עושה כרגע את הפוסט הזה, פוסט שלראשונה יהיו בו תמונות D:
אבל לא, לא שלי XD
אני לא רוצה לשרוף את העיניים שלכם ._.
יהיו פה כל מיני תמונות רנדומליות XD
אז בהצלחה לכם .ס.

אז.. הנה תמונה של הנעליים שלי, אני ממש אוהבת את השרוכים *~*
~תתעלמו מזה שהן קצת נהרסו בקצוות XD~

ואלו תמונות של חלקים רנדומליים בקירות שלי שאני מחבבת XD
~ביניהם כיתוב של L וN על הקיר לציון אל וניר מדת' נוט. האותיות Ib שזה השם של משחק שאני ממש ממש אוהבת *-*. ציורים של דמויות שאני אוהבת שאחותי ציירה בשבילי. השם שלי כתוב בכמה שפות(עברית, אנגלית, יפנית, סינית, רוסית, והונגרית[עוד שפות יתקבלו בברכה XD]) והחלון שלי ועוד~

ממליצה לכולם לשחק במשחק, הוא אדיר *-*

האטסונה מיקו, אחותי ציירה לי 3:
~כן, אני כתבתי את ה'miku' אני יודעת שזה נראה נורא ;-;~ 

חלק מאוד אהוב עליי, רשימת אנימות שאני ראיתי(מחוק) או שאני צריכה לראות XD

הקיר שלי D:
אני רוצה לכתוב בענק על כל הקיר L (כאילו שהקיר יהיה הרקע לאות) אבל בשביל זה אני צריכה סבלנות וצבע, מה שאין לי ;-;

ה-L אני רוצה לכתוב, רק שבינתיים היא כתובה בקטן ;-;

N=ניר, דמות מדת' נוט, אדירה למדיי, אבל חושבת שהיא יכולה להחליף את L =.=

השם שלי כתוב בכמה שפות~

החלון שלי.
הסבר? בצד שמאל אני כותבת שטויות בטוש מחיק ובצד ימין יש לי מין לוח שבועי כזה XD

סאקורה מנארוטו, שוב באדיבות אחותי 3:

והנה עוד דברים אקראים~

הארונית המאוד מסודרת שלי XD

הספרייה שלי (אני בן אדם מאוד מסודר! XD)

משהו מנצנץ על קנבס XD
~עשיתי את זה בחוג אומנות שהלכתי אליו, פשוט שלפתי קנבס ציירתי עליו אגרטל עם פרחים, ואז שנאתי אותו אז צבעתי בבורדו והתחלתי לפזר עליו נצנצים באקראיות, משום מה זה נראה לי כמו אישה XD~

עוד משהו מהחוג, הדבר הזה לקח לי כמעט שנה חצי שנה XD
~היו לי שעתיים כל פעם לעבוד עליו, אבל אני ממש אוהבת את זה XD~ 

הממ... אני חושבת שבזה אני אסיים את הפוסט XD
אז.. הממ.. ביי? XD

אז... זה מתחיל לעבור.
כבר שלושה ימים בערך שלא חתכתי כשלפני זה זה היה באופן יומי, בצורה כזו שהיה לי קשה לעבור יום בלי לפגוע בעצמי.
חשבתי לוותר, באמת שחשבתי וגם פחדתי שאני באמת יעשה את זה בסוף.
אבל הבטחתי לחברה שלי שאני אתאמץ, רק בשבילה אני אתאמץ כדי לא לפגוע בעצמי.
וזה קשה, מאוד קשה, ואני נלחמת עם עצמי המון כדי לא לעשות את זה.
אז טל? תהיי גאה בי, אני מצליחה, זה קשה, אבל זה מצליח, איכשהו.
אבל אני לא אופטימית, ככל שעולים ככה הנפילה קשה יותר לא?

ווי~
אמא שלי רוצה לשלוח אותי לפסיכולוג.
ולא, לא בגלל שהיא גילתה שאני חותכת אלא בגלל בעיות השינה שלי.
היא התעוררה לא מזמן(אל תשאלו אותי למה היא מתעוררת בחמש בבוקר כשזה שבת בבוקר)וראתה שאני עדיין ערה, כבר ממזמן היא שמה לב לזה שאני בקושי ישנה.
(וכשאני אומרת בקושי הכוונה שביום רגיל מתוך 24 שעות אני ישנה רק שעתיים, זמן ארוך מספיק בשביל להביא לי כוח וקצר מספיק כדי שאני לא אספיק לחלום חלום צלול)
האמת שכבר ממזמן היא חשבה על זה, לשלוח אותי לפסיכולוג, מאז שהיועצת של הבית ספר דיברה איתה, אבל הצלחתי כל הזמן להוריד אותה מהרעיון, אבל עכשיו היא החלטית, היא תשלח אותי לפסיכולוג.
ואני מבינה את הדאגה שלה, אבל אני שונאת פסיכולוגים.
ואני גם שונאת לישון אבל גם ממש אוהבת לעשות את זה.
אני שונאת פסיכולוגים כי הם תמיד מצפים ממך שתדבר איתם, שתספר להם מה עובר עלייך, כאילו אתה מדבר איתם סתם על הדרך.
וגם, אני לא מסוגלת לסמוך על אנשים בצורה טוטאלית, אני פרנואידית מאוד, מאוד.
ובד"כ הפרנויות שלי מתקיימות, כל הסרטים שאני חושבת עליהם בראש מתקיימים.
אז גם אם הפסיכו תרצה שאני אדבר איתה בפתיחות זה לא יקרה, כי היא מיד תדווח על הכל להורים שלי או למקום אחר, ואז, החיים שלי כבר לא יהיו שקטים, כי אנשים ידאגו לי ואני שונאת את זה שדואגים לי.
אני רגילה להיות זו שדואגת, לא שדואגים לה, אני לא רגילה למצבים כאלו, שלי יש בעיות ואחרים דואגים לי, אני רגילה להדחיק, הכל.
ואני שונאת להיות באזור הלא מוכר הזה, של להדאיג ולא להיות באזור שאני רגילה אליו, של להיות מודאגת.
ובקשר לשינה, אני לא אוהבת לישון כי בחלומות עולים לפני השטח דברים שאני לא מסוגלת להתמודד איתם כשאני ערה.
והכוונה לא לחלומות מטושטשים כאלו שבקושי זוכרים מהם משהו, כשאני חולמת אני בד"כ חולמת חלומות צלולים, כאלו שזוכרים בהם כל פרט ופרט, כל מילה ומילה כל תנועה, הכל.
וכשאני חולמת חלומות כאלו הם מלווים אותי הרבה זמן, ואני שונאת את זה.
ובד"כ לפני שאני נרדמת יש כמה דקות שהמחשבות שלי לא עוברות דרך מסננים כלשהם אז אני חושבת על הכל, וכמובן יש דברים שלא מוצאים חן בעיניי אבל אני ממשיכה לחשוב עליהם.
ובגלל זה אני לא אוהבת לישון, כי אני לא אוהבת את זה שהדברים בתת מודע שלי עולים לפני השטח כשאני ישנה, וגם את הדקות האלו לפני השינה.
אבל מצד שני אני ממש ממש אוהבת לישון, אבל שינה נטולת חלומות.
כי בשינה כזו אני שוכחת מהכל, אני מחוסרת הכרה לכמה שעות מאושרות ולא מודעת לסביבה.
אני לבד, בשקט, ואף אחד לא מפריע לי.
וכמובן שאני לא יודעת מתי הולכת להיות לי שינה נטולת חלומות ומתי לא, אז ככה ששני הצדדים, זה שאוהב לישון וזה שלא דיי רבים ביניהם.
אבל מה שאני עושה זה פשוט לעייף את עצמי כל כך ככה שהדקות האלו לפני השינה הופכות לשניות והמוח שלי עייף כל כך ככה שלרוב השינה שלי נטולת חלומות.

וואו זה פוסט מוזר .-.
אבל בקיצור כי אפילו אני לא הבנתי כלום מזה, אמא שלי רוצה לשלוח אותי לפסיכולוג, ולצערי אני יודעת שאני לא אוכל להתחמק מזה הפעם כמו תמיד, כי היא כבר מודאגת מדיי.
ואני שונאת פסיכולוגים.
אני בטוחה שזה לא ייגמר בטוב, כי לדברים יש נטייה להתגלגל, ואני יודעת את זה מניסיון.
(כבר עברתי שני פסיכולוגים, בסופו של דבר הפסקתי עם השטות הזו כי הייתי מתחמקת מהפגישות איתם ולהורים שלי זה גם ככה עלה הרבה כסף) 
אז, רעיונות איך לגרום לה לוותר על הרעיון? כי זה הדבר האחרון שחסר לי, שמישהו חיצוני יתערב לי בחיים. 

אז כן... הסתכלתי על הרשימה בצד, ו.. אנשים נכנסים OO
אז אני חייבת לשאול, החיים המפגרים שלי באמת מעניינים אותכם? O_O
אני מתכוונת, רק היום נכנסו לבלוג 30 אנשים שונים. והורדתי עשר כניסות שכנראה היו אני.
הממ.. כן.. אז שוב אני אשאל כי זה עדיין מוזר לי, השטויות שאני רושמת פה באמת מעניינות אותכם? O_O
אני סתם פורקת פה דברים, ומחרבשת מילים כשאין לי מה לכתוב XD
אבל הבעיה הכי גדולה, מתוך האנשים מבקרים בבלוג, אף אחד (חוץ ממוריס דנה וטל) לא מכיר אותי נכון? O-O
תגידו לי בבקשה שלא O____O
כי אם מישהו שמכיר אותי מהבית ספר או משהו יקרא פה אני אהרוג את עצמי D': 

ייפי, מצאו לי את הבלוג T^T

מי שמצאו אותו הם דנה וטל, כמה נחמד.
הם מצאו כי למרות שביטלתי את זה שיראו שנכנסתי לבלוגים ישראבלוג תיעד אותי כשנכנסתי לבלוג של טל, והם נכנסו.
בכל מקרה, זה לא מאוד מפריע לי, כי לא כל כך דיברתי עליהם, על טל אולי פעם אחת ועל דנה, גם, אולי רק פעם אחת.
אבל יש מישהי שאם היא תיכנס אני כנראה אתלה את עצמי, אבל בינתיים היא לא נכנסה אז אני כנראה אשאיר את הבלוג לבינתיים.
טל הבטיח שהוא לא יכנס, אז אני מניחה שהוא יקיים, ודנה, וול, היא לא הבטיחה כלום, אבל אני מקווה שהיא לא תיכנס הרבה, כי יש לה נטייה להאשים את עצמה במה שקורה לאנשים וגם הפעם היא חושבת שזה באשמתה כי היא לא שמה לב. (ושוב, דנה, זו לא אשמתך, שום דבר מזה, לא יכולת לשים לב)

בנושא אחר והרבה יותר נחמד, אילת D:
טוב, אז  היה נחמד 3:
לא מהנה בצורה לא רגילה ובלתי אפשרית, נחמד, רק נחמד XD
 אני אסביר למה, כי חוץ מקניות בקושי עשינו משהו, ואני שונאת קניות T^T
(וכן, יש בנות ששונאות קניות, אני ההוכחה החיה לכך~)
מה שדורש התייחסות מיוחדת היו שלושה דברים:
הראשון~
החלקרח *-*
היה ממש ממש ממש ממש ממש כיף D:
 אחרי.. חצי שעה כבר לא נראיתי כמו פיל על מחליקיים וזה נעשה ממש ממש כיף D:
וזה היה עוד יותר נחמד כשהחלקתי עם מוזיקה, כיכי מוזיקה זה אוסום XD

הדבר השני~
המלון, הוא היה נחמד .ס.
אכלתי שם חמש טון גלידה 030

הדבר השלישי~
חוויתי סופת חול, זה כואב ._.
זה היה כשחזרנו הביתה(נסיעה של חמש שעות בערך~)
אז עצרנו איפשהו והייתה לידנו דיונה ענקית של חול ואבק ואבנים קטנות, ואז הייתה רוח, והופ!
כל האוויר מלא חול אבק ואבנים שעפו עלינו, רצנו לאוטו בחזרה כשאנחנו בקושי נושמים ואני כמובן בטיפשותי נפלתי ונשמתי חמש קילו חול D':

וזהו הסיכום של החופש הזה.
דיי עלוב אה? XD

 ובנושא אחר שקשור בערך לנושא הראשון?
חתכתי פעם אחת במלון, כשהייתי לבד, כי בזמן אחר היו רואים.
ממש יופי.
אני לא אפרט על סיבות כי הפוסט ארוך יחסית ואני עייפה גם ככה, אבל היו לי את הסיבות שלי.
אני יודעת שבקרוב זה לא יפסיק, כי זה לא כזה קל להפסיק את זה.
אבל אני מקווה שזה יעבור בסופו של דבר, גם אם זו תקווה קלושה. 

בכל מקרה, בהביי לכם, ורק משהו אחרון? הנה בלוג ממש ממש יפה, עם סיפורים מדהימים, אני ממליצה בעיקר על הסיפור השבורה.
(וגם עם כל השאר XD)

הבלוג של אלכס~

מקודם כתבתי פוסט ארוך-ארוך על היומיים שהייתי בת"א, כמובן שהמחשב נסגר באמצע והוא נמחק.
~ניסיתי את השיחזור XD~
אבל לא נורא, נכתוב אותו ומחדש ;-;

אז... ביום רביעי נסעתי לת"א
היה כ"כ פאקינג אדיר *-*
וגם נשארתי ליום חמישי, והממ.. אני מקדימה את המאוחר XD
אז נתחיל~
ברביעי, קמתי, התארגנתי ויצאתי לאוטובוס .ס.
כמובן שפספסתי אותו XD
חיכיתי~

חיכיתי~

חיכיתי~
והנה מגיע עוד אחד D:
האידיוט לא רואה אותי למרות שאני מקפצצת מולו דופקת לו על האוטובוס וצורחת "עצור!!"
שימות בייסורים ♥
אז המשכתי לחכות, בסופו של דבר הגיע אוטובוס שעליתי עליו ונסעתי XD
התיישבו לידי כמה אנשים רנדומליים וזקנה שנרדמה ונחרה,
ייפי
בסופו של דבר נרדמתי ~לא להאשים אותי, נסיעה של שעתיים וחצי ואין לי מה לעשות~ והתעוררתי אחרי שעה XD
לא משנה~
הגעתי לתחנה המרכזית בת"א.
וניסיתי לחפש את האוטובוס שלי, כמובן שלא מצאתי.
רק אציין, זו הייתה הפעם הראשונה שלי אני חושבת בת"א XD
אז אחרי שנאבדתי פעמיים שאלתי מישהו והוא הסביר לי ואז מצאתי סופסוף את האוטובוס המיוחל XD
נוסעים.
מגיעים לסנטר
~מתקשרים לאורה~
"איפה את?"
"ארומה"
"בסדר, אני אגיע לשם"
~ניתוק~
~ממלמלת לעצמי 'איפה לעזעזל זה ארומה? .______.~ 
~מתקשרת לאחותי~
"שיר, איפה זה ארומה?" XD
~מסבירה לי~
~לא מבינה כלום~
"בסדר, הבנתי אני אמצא"
~ניתוק~
מה שיצא זה שהסתובבתי בתקווה למצוא את ארומה XD
מצאתי אותה לבסוף ושם חיכתה לי אור, עם מאי עמית ואדוה XD
היא חיבקה אותי, כמעט הפילה אותי ומשם הלכנו להסתובב XD
להלהלה~
הלכנו לקומיקאזה, קניתי את שני הכרכים הראשונים של דת' נוט *-*
ואז פשוט התנחלו בספסל שהיה ליד והיינו מטומטמים 3:
אור, חיבקה אותי עד שנפלתי וכמה ילדים התגודדו מסביב והסתכלו XD
ואז מישהו לא ידוע אמר "איך בא לי לקפוץ לשם" 
פגשתי גם את ניר, ילד ממש נחמד שנהנתי לגנוב לו את הכובע XD
ואז פטיבר הופיע אמרתי לו שלום מהיר והוא נעלם~
הוא קוסם! .ס.
בכל מקרה, אז טל בא.
הממ.. כן, הוא בן 12 וחצי בערך והוא קטן, כאילו ממש קטן, פצפון! ._.
ורזה, מאוד מאוד מאוד רזה XD
אבל הוא קומפקטי XD
הממ.. הבאתי לו מחליק ~בקצרה? יש לי מחליק ללא שימוש שאמא שלי מתעקשת שאשתמש בו, בערך ._. אז עשיתי בו שימוש והעברתי אותו לטל, מישהו שבאמת ישתמש בו XD~ הוא אמר תודה והחטפתי לו סטירות בגב, אבל חלש כי אני נחמדה 3:
אחר כך הוא נתן לי אגרופים חלשים ונעימים ~תלוי למי, אני בערך מזוכיסטית ._.~ בגב וניסה לגרום לי לשים פוגיאלף ומשקפי היפסטרים.
סירבתי להצעה הזו ._.
בכל מקרה, אחר כך לא זוכרת איך, אבל הוא נעלם, גם XD
~הוגוורטס הנה אנחנו באים! קוסמים נעלמים שכמותנו .ס.~  
~דנה מתקשרת~
~אני עונה אבל לא שומעת כלום בגלל רעש והולכת לחפש מקום שקט יחסית~
~שיחה לא חשובה~
ואז הלכנו לדוכן המעצבים או מה שזה לא יהיה כדי לפגוש את דנה~
בדרך.. אנחנו פוגשים את פרב, החבר שלה ובן אדם שאני בכללי מאוד רציתי לפגוש סתם כדי להטריד אותו XD 
כמובן שלא באמת הצלחתי כי הלכנו למקום אחר אז רק יכולתי לקלוט את המראה שלו ושזה פרב XD
כשהגענו ראינו אנשים, הסתכלתי מסביב, אמרתי שלום לכמה אנשים, רציתי להרוג את פטיבר על זה שהוא דומה לL ואז דנה הופיעה~
 מה שהיה:
"שלי!"
"דנה!" 
"שלי!"
"דנה!"
"שלי!"
"דנה!" 
"שלי!"
"דנה!" 
ואז נמאס לי אז סתם דיברתי איתה ובסופו של דבר התיישבתי בפינה וקראתי את המנגה של דת' נוט באושר *-*
ואז היא חטפה לי אותה בטענה ש"אל תהיי אימו ותקראי מנגה בפינה!"
אז התחננתי אליה שתחזיר לי אותו והיא העבירה אותה לנעה שהעבירה אותה למישהו לא ידוע~
אז לקחתי את המנגה השנייה מהתיק.
גם היא נחטפה
ואז מיכל התקשרה.
המיא מחכה בעזריאלי ואם לא נגיע בזמן הקרוב היא תלך!
לאאאאאאאאאאאאאאאא! אסור שזה יקרה!
אני ואור מארגנות משלחת וחמישה אנשים (אני אור מאי עמית וניר) יוצאים מהסנטר ורצים בת"א בפסיכוטיות בצעקות "מיכיייייי!!!! מיכי חכי לנו!!!"
וכנעצרנו ברמזור אדום קיללנו אותו ואור לרוב צעקה "אינעל אמך הרוטטת!" וכשהוא היה ירוק היינו צועקים "ירוק!! עופו מפה אנשים!" ורצים שוב XD
בסוף הגענו.
ראינו את מיכי *-*
סוג של קפצנו עליה כולנו בבת אחת ויצא שעשינו סוג של חיבוק קבוצתי אחד ענק והתנגשנו בחלון של הסופר-פראם XD
ואז כל אחד דיבר איתה ואז היינו צמאים אז הלכנו לארומה XD
~מים חינם! ~
 ושם... עמית נשכח.
אנחנו עלינו לקומה השלישית ועמית נשאר בשנייה.
לאאאאא! אני ואור התחלנו לחפש אותו מלמעלה ולא מצאנו אז התחלנו לצרוח שתינו מהמעקה "עמיתתתת!!!!!! עמיתתת!!!" ואז הוא מצא אותי ושומר עלה אלינו ואמר לי ולאור לשתוק ._.
התיישבנו שם והיה ממש כיף 3:
ואז היינו צריכים להיפרד ;-;
עמית ומיכי היו צריכים להישאר שם ;;
זו הייתה פרידה קשה ;;;;;;;;;;;;;
אבל בסוף, הצלחנו ;-;
חוזרים לסנטר. XD
הוא נעשה שקט יותר כי הרבה כבר נעלמו והתאדו משם XD
ואז, הלכנו לדוכן אנימה כלשהו שהיה שם, של אוטקושופ נראה לי, והייתה שם מחברת מוות ב65 שקל.
כל כך רציתי את זה *-*
אבל לא היה לי כסף ;;
אז החלטתי בטיפשותי לוותר לא על כרך אחד של המנגה אלא על שניהם.
אני טיפשה! ;;
ואז קניתי את המחברת.
מאוחר מדיי גיליתי שהיא זיוף.
בקיצור~
הסתובבנו שם עד שכל אחד הלך לדרכו, מאי והבודהה (השיער שלה, הוא מתולתל ונפוח וקוראים לו בודהה) נסעו ואני ואור נשארנו לבדנו באוטובוס בדרך לביתה XD
אז.. רצינו לקום באמצע הלילה בשביל לצבוע לאור את השיער הג'ינג'י הדהוי שלה, זה לא הצליח XD
אז קמנו בבוקר, אחרי שעה בערך של בהייה אחת בשניה התחלנו בהכנות וצבענו את שיערה בשקט בלי שאמא שלה תדע XD
היא ניסתה לבד בהתחלה, לא הצליחה ואז אני צבעתי לה,
מסתבר שאין לי עתיד בתור ספרית XD
וגם גילנו שהשיער שלי לא יכול להיצבע או להתחמצן ;-;
ניסינו, זה לא הצליח XD
טוב, אז היא סיימה לצבוע ושטפה את השיער, והשיער שלה היה אדום והיא נראתה כמו איצ'יגו מטוקיו מיו מיו XD
אז, הלכנו ופגשנו שתי חברות שלה, רומי ואנסטסיה,
רומי=מוזרה הזויה ומשעשעת למדיי XD
אנסטסיה= אותו דבר XD
ואנחנו היינו בדרך לדוכן האנימה צ'ודוקו D: 
הסתבכנו עם האוטובוסים ובסוף יצא שהלכנו המון XD
אבל הגענו D:
ואז... חשכו עיניי.
מחברת מוות, מקורית, ב50 שקל.
באותה שניה רציתי לקפוץ מעזריאלי.
והיו שם גם אוזניו חתול חמודות שממש ממש רציתי לקנות אבל לא היה לי כסף ;;
אבל אור קנתה והיא נראתה ממש ממש ממש כמו איצ'יגו XD 
אז... אחרי הדוכן וכמה פעמים שכמעט התעלפתי מרוב מוצרי אנימה אדירים

הסתובבנו שם עוד קצת אכלנו במקדונלדס ואז הלכנו לאוטובוס.
לא מצאנו תחנה נורמלית אז הלכנו מקניון וויצמן, ברגל עד לעזריאלי.
כשהגענו לתחנה מה ראינו? לאור נפלה אוזן אחת.
לא!!! אסור שזה יקרה! אז היא לא תהיה איצ'יגו!
אז אנסטסיה ורומי נשארו בתחנה ושתינו חזרנו לקניון במסע אחרי האוזן, קיווינו שהיא נפלה במקדונלדס ונמצא אותה.

לא מצאנו אותה כמובן.
אבל הסתובבנו שם עוד קצת ואז נכנסו לסופר פארם כלשהו והתחלנו להריח בשמים XD
ואז הלכנו לאיפור שם אור התאפרה מדהים, כמו פרחה XD
והיה דיי משעשע XD
ואז שתינו שמנו ליפסטיק וכמעט התנשקנו ואז אחרי שהצקנו למוכרת הלכנו XD
נפרדנו מהקניון בלבביות ראויה לציון והלכנו חזרה לעזריאלי, לאוטובוס.
ואז חשבנו 'היי אני צריכה לתחנה המרכזית כדי לחזור לבית שלי ואור צריכה לאוטובוס שלה כדי לחזור לאיפה שהיא גרה, ואיפה שתי התחנות מצטלבות? בסנטר!' 
טעות חמורה!
אבל הלכנו שוב ברגל מעזריאלי לסנטר XD

נו מילא XD
אז הגענו לתחנה ואז הייתי צריכה פיפי ._.
אז רצינו להיכנס לסנטר, אבל היינו יחפות XD
~אה כן, כל היומיים האלו כמעט הייתי יחפה, ביום השני אחרי שאנסטסיה ורומי הלכו גם אור הצטרפה ליחפות שלי XD~
אז לא נתנו לנו להיכנס T^T
אבל מה שהצחיק אותנו, לעזריאלי לקניות ולחנויות אקראיות נוספות נתנו לנו להיכנס ללא נעליים XD
אבל לסנטר, מקום המפגש של האנשים המוזרים ביותר שקיימים, לא XD
בסוף הכריחו אותנו לנעול נעליים אז לצערנו נעלנו ונכנסו.
ואז כבר לא הייתי צריכה פיפי XD
אני חכמה ♥
בכל מקרה, חזרנו לתחנות ושם נפרדנו ;;
היא עלתה לאוטובוס שלה ואני לשלי ;;
ואז אני הגעתי לתחנה המרכזית שם הייתי רעבה אז קניתי פיצה והמוכר הנחמד במקום לתת לי לשלם 12 שקל אמרתי לו שיש לי רק 8 והוא וויתר לי ;;
חמוד מצידו ;;
ואז חיפשתי את האוטובוס שלי וכשהגעתי הוא היה שם.
לא הצלחתי לצאת כי לא מצאתי דלת אבל בסוף, איכשהו ~להזכירכם אנחנו קוסמים! אנחנ ובדרכנו להוגוורטס! .ס.~ הצלחתי XD
עליתי, נרדמתי, חזרתי הביתה XD


ופה נגמרה החפירה XD

 בנושא אחר? אני עדיין חותכת, ועכשיו אפילו יותר.
כשהייתי בת"א הסתובבתי על סווצ'ר עבה וארוך כדי שלא יראו כלום ואם היה לי חם אז הורדתי אותו ושמתי לב טוב שהצמידים נשארים במקום.
לא חתכתי, כל היומיים.
אבל כשהגעתי הביתה עשיתי את זה.
(יותר נכון היום, לפני כמה שעות, לא באותו יום כשחזרתי הביתה)
אני אפילו לא יודעת למה.
סתם הגוף שלי התמלא בתחושה מעיקה אז כדי להרגיש משהו אחר, חוץ ממועקה חתכתי.
אני שונאת את זה.
אבל אוהבת את זה.
ועכשיו? אני כבר לא להוטה כל כך שיגלו, כי זה מקל עליי, אז למה להפסיק?

בכל מקרה, הנושא הזה מדכא אז אני אעזוב אותו.

 ונושא אחרון~
~מבטיחה XD~
אני נוסעת לאילת, לשבוע
היום(שבת) בחמש בבוקר אני והמשפחה שלי נועים 3:
אחלו לי בהצלחה? XD

בכל מקרה אני ממש אוהבת אתכם, מי שקורא כן ובאמת קרא את כל החפירה הזו XD
אני אתגעגע באילת,
(הולי פאק, אני מסיימת פוסט בלב O.O נו טוב, פעם אחת! לא יותר!)
 אוהבת מאוד מאוד ♥

אז, 20 משאלות.
ביקשו רק שמונה.
לא נורא, 12 במתנה ממני XD

1) ללמוד לנגן על משהו, בצורה מקצועית.
2) להתמיד בדברים - כרגע, להתמיד בלהשתפר בפוטושופ ובציור בכלל~
3) שיהיה לי חבר.
4) להתנשק עם מישהו.
5) להתנשק עם מישהי (אני לא לסבית, אולי בי, אבל עדיין, תמיד רציתי לעשות את זה 3: )
6) להפסיק לחתוך.
7) להרגיש שייכת, אבל באמת.
8) שתיהיה לי חברה טובה, BFF כמו שרואים בסרטים.
9) שאני אהיה אוטקואית, תמיד, לא משנה מה. 

10) ללמוד לרכב על אופניים.
11) לגור לבד או עם מישהו(שהוא לא משפחה T^T)
12) לא להתבייש במה שאני אוהבת.
13) להוריד את כל המסכות שלי, להיות פשוט אני, תמיד.
14) להגשים חלום.
15) לירות באקדח.
16) שיהיה לי כישרון, כלשהו, במשהו, לא משנה מה.
17) כוחות-על, שוב, לא בררנית, כל כוח יתקבל בברכה XD
18) להסתפר, ולצבוע את השיער
19) להודות בדברים שאני לא מוכנה להודות בהם.
20) להגשים את הכל ברשימה הזו.

טוב, אז, שניים בטוח לא יתגשמו, כי 16 לא אפשרי (בינתיים XD) אז ככה שגם 20 לא יכול להיות XD
האמת שיש לי עוד מלא, אבל מי רוצה רשימה של 100 משאלות?
~אם תרצו אני יכולה, רק תגידו 3:~ 
בכל מקרה, אני אעזוב אותכם עכשיו, לילה טוב לכם בלוגרים נחמדים 3:

והנה זה קרה שוב.
נפלתי שוב.
חתכתי, שוב.
וזה נעשה גדול יותר, עמוק יותר, כואב יותר.
ואנשים? הם אפילו לא שמים לב.
יש על היד שלי חמישה חתכים דקים ארוכים ובוהקים באדום ואף אחד לא שם לב.
עוד עשרים חתכים קטנים מתקלפים שכבר בכמעט עברו.
ואף אחד לא שם לב.
ובעצם, למה שישימו לב? הרי מה אכפת להם? 
ביום רביעי אני הולכת להיפגש עם חברים, והדבר היחיד שאני יודעת שאני אתעסק בו זה לא לחתוך ובלהסתיר את החתכים.
כי למה שהם ידאגו לגבי? הרי לא אכפת להם.
לא אכפת לאף אחד.
אני נוסעת לשבוע באילת והדבר היחיד שאני אעשה זה להתעלם מהכאב שיהיה לי כשאני אטבול במים של הים (הם מלוחים) ולנסות לא לחתוך, וכמובן להסתיר את החתכים.
כי עם כמה שאני רוצה שיגלו אותם, שיעזרו לי בלי שאני אבקש כי אני לא מסוגלת, אני גם לא רוצה.
אני רוצה לדבר עם חתולי שוב, אבל הבטחתי לו שאני לא אעשה את זה יותר לא?
אני רוצה לדבר עם קוקו, אבל יש לה יותר מדיי אנשים שהיא עוזרת להם וכל זה מלחיץ אותה ואני לא רוצה לערב אותה בזה.
אני רוצה לדבר עם מוריס, אבל אני יודעת שהיא לא הכי מבינה בזה, שזה סתם יעיק עליה שהיא לא יודעת איך לנסות לעזור.
אני רוצה לדבר עם מיכל, אבל יש לה בעיות משלה.
אני רוצה לדבר עם אור, אבל התרחקנו קצת בזמן האחרון.
אני רוצה לדבר עם יעל, אבל אני לא מסוגלת או יכולה להישבר בפני אנשים שמכירים אותי בבית ספר.

אני רוצה לדבר עם נטע, אני לא יכולה, אסור לי להישבר בפני אנשים שמכירים אותי בבית ספר.
אני רוצה לצרוח, שישימו לב אליי, על מה שעובר עליי, אבל אני לא עושה את זה, למה? כי אני מטומטמת.
מטומטמת פחדנית.
ובאמת שנמאס לי.
הלכתי לחתוך, שוב, ולמה? כי אני מטומטמת שקשה לה.

אני מופתעת.
אומנם ביומיים האחרונים היו כמה פעמים שרציתי לחתוך אבל במקום זה הלכתי לרוץ.
וזה עזר.
אם בבית ספר הייתי נעשית עצבנית אני הייתי מבקשת לצאת לכמה דקות ורצה/קופצת/מוציאה אנרגיה.
והאמת? שעכשיו אני כבר לא צריכה לעשות את זה~
זה היה ככה ביום הראשון, ועכשיו אני רצה כל ערב קצת, ואני מרגישה יותר טוב 3:
היום, בכלל לא חשבתי על לעשות את זה, אלא פשוט חייכתי 3:
והנה עכשיו אני שומעת מוזיקה וקופצת עם חיוך D:
(טוב נו בכללי כשאני שומעת מוזיקה אני שמחה XD)
אני יודעת שהרצון הזה לחתוך לא עבר לגמרי, שהוא כרגע מרוסן ומתחבא איפשהו אצלי בראש, אבל לבינתיים אני שמחה D:
בכל מקרה, גם שמתי לב שכשאני עצובה אני משתמשת פחות ~הרבה פחות~ בסמיילים XD
התגעגעתי לקטנים שלי ;-;
בכל מקרה, אני רק רציתי להגיד למודאגים למיניהם ~שיעולמוריסשיעול~ שעכשיו לבינתיים הכל בסדר D:
אז תודה על הדאגה ובכללי על ההקשבה ^__^
ועכשיו,
משהו ממש ממש ממש חשוב D:
הכירו את הפלייליסט שלי ביוטיוב .ס.
זה מה שאני מסוגלת לשמוע שעות ברצף XD
תהנו לכם .ס.
(ואתם יודעים משהו? שמתי לב שאין לי שם את סימפל פלאן וזה לא מפריע לי! O:
הממ.. אני מתחילה להיגמל מהם? XD)

~מוזיקה מוזיקה מוזיקה~
(זה לא מקשר אחרת .___.)
~תלחצו הפעל הכל~


טוב, ביי לכם חמדמדים שלי 3:

אז דיברתי עם ידיד שלי חתולי, ואין לי כוח להסביר אז אני פשוט מעתיקה את השיחה לכאן,
תבינו לבד מה שאתם צריכים להבין,
ושוב תודה לך חתולי...
הממ.. אולי זה באמת יגמר לתמיד עכשיו וזו תהיה רק נפילה שלא תחזור.

כע ברור 

 
אבל אתה חייב להבטיח לי שזה לא יוצא ממך לא למיאו לא לקוקו, לא לאף אחד.

ומצטערת שאני כותבת את זה לך

אבל לא מצאתי מישהו אחר לדבר איתו על זה...

אין בעיה את לא צריכה להצטער ^^

טוב.. סוג של.. בערך...
חתכתי את עצמי ><
בזמן האחרון הייתי ממש בדיכאון והכל ולא היה לי כל כך עם מי לדבר על זה.. ודיברתי עם מישהי והיא אמרה לי סוג של בצחוק "לכי לחתוך" וחשבתי על זה.. ובסוף חתכתי.
זה מפגר, ומסוכן, אבל לא יכולתי לסבול יותר את זה.. ובאופן מפתיע זה באמת עזר, זה לא עבר לגמרי אבל זה עבר קצת ><
אני מרגישה טיפשה על זה שעשיתי את זה...
אבל...
וזה קרה שוב היום.
ואני מצד אחד לא רוצה להמשיך עם זה, כי זה מטומטם, אבל מצד שני זה עוזר לי ><

כמו שכתבתי בפוסט הקודם,
אז חתכתי בפעם הראשונה.
(מוריס, אני יודעת שאת רואה את זה, אבל אני מתחננת, אל תעבירי את זה הלאה, בבקשה, שום דבר ממה שכתוב כאן, מצטערת ששיקרתי לך בנוגע לזה שאני לא אחתוך שוב אבל.. זה קשה!)
הרגשתי הקלה, כי זה באמת עזר לי לעבור את זה קצת.
ועכשיו, לפני.. שלוש דקות, שוב עבר עליי משהו קשה, נכנסתי לדיכאון קטן, הרגשתי רע, ופשוט ניגשתי לסכין שלי וחתכתי.
עשרה חתכים.
כולם דיממו קצת, רק אחד היה קצת עמוק יותר מכרגיל.
שלא תחשבו שאני מהאנשים האלו שחותכים לאורך כל הצד הפנימי של היד, זה לא נכוןף החתכים שאני עושה הם בערך בגודל כזה ____, לא יותר, בייחוד כדי שלא יראו, כי בסופו של דבר, בבית ספר, כולם חושבים שבאמת טוב לי, ואסור שהם יראו את זה.
היום לדוגמא, בבית ספר, מתחו את הגבול שלי עד לקצה, אז פשוט הלכתי הסתגרתי בשירותים וכאב לי, בסופו של דבר הוצאתי את הסכין וחתכתי טיפה.
זו הייתה הדרך הקלה ביותר להעביר את העצבנות והכעס שלי.
חזרתי לכיתה, כרגיל, אף אחד לא ראה, המשכתי כרגיל.
ועכשיו, לא יכולתי יותר(באמת שניסיתי להתמודד) ופשוט הוצאתי את הסכין וחתכתי, שוב.
אני חייבת לדבר עם מישהו, ואני יודעת עם מי אני רוצה לדבר, אבל אני פשוט מפחדת, מפחדת שהוא ישפוט אותי ויגיד שאני מטומטמת.

עכשיו, בדיעבד, אני מניחה שלא הייתי חותכת, בכלל.
לא הייתי מנסה את זה אפילו, ולא בודקת אם זה באמת עוזר, אבל עכשיו קשה לי להפסיק.
זה פשוט, קל מדיי.
פועל מהר, וכואב, בייחוד כואב, וזה מה שטוב לי בכל העניין הזה, כי הכאב הנפשי שמקשה עליי הופך לכאב גופני, ואיתו קל הרבה יותר להתמודד.

איך אני יכולה להפסיק את זה? אני מפחדת להתמכר, להתחיל לחשוב שכל דבר אני אגמור בזה שאני אחתוך, ואני מפחדת, ומה שמצחיק זה, שבגלל הפחד הגדול שלי של להתמכר ללחתוך, בא לי לחתוך, כדי להרגיע את עצמי.

למה כולם חושבים שהכל אצלי בסדר?
אני שבורה.
אני מראה שהכל נורמלי, שהכל כרגיל, אבל מבפנים? אני שבורה.
אני זקוקה נואשות לחברה ישנה, ואחת חדשה.
את שתיהן בלתי אפשרי להשיג.
כואב לי הלב ואני לא יודעת למה.
ואני יכולה לפרוק רק בבלוג שלי.
ארגגגגגגגגגגגגגגג!

למה אנשים מתעלמים ממני?
למה לאף אחד לא אכפת?
"הנה שלי, בואו נתעלם" אז לא, בואו ואני אחדש לכם, אני פאקינג בן אדם! כל דבר שיוצא מהפה שלכם, כל מילה נשארת אצלי!
נספגת וכואבת!
אנשים מדברים איתי הרבה על הבעיות שלהם, הרבה אנשים נפתחים אליי אחרי כמה שיחות, ואני פשוט לא מצליחה להבין אותם.
איך? איך הם עושים את זה? למה אני לא מצליחה למצוא בן אדם אחד כזה?
למה לכולם יש את 'החבר הכי טוב' או 'החברה כי טובה' ולי אין כלום?
למה יש לי רק חברים טובים ולא יותר?
למה החברה שאני יכולה לקרוא לה החברה הכי טובה שלי לא באמת מכירה אותי?
למה יש אנשים שאני נפתחת אליהם קצת וישר אחר כך נסגרת?
למה אני לא מצליחה למצוא בן אדם אחד, אחד! שאני אוכל לספר לו הכל, להיות אני באמת, בלי להתרחק, למה?
למה כל פאקינג בן אדם, כל אחד! שאני מצליחה להתחבר אליו או שאני מתחילה לחבב אותו יותר מדיי או שאני סתם מרגישה נדבקת?

למה לכולם יש איפה לפרוק, עם מי לדבר, ולי לא? למה אין לי מישהו.. בן אדם אחד.. שאני יכולה להגיד בלי לפחד 'היא החברה הכי טובה שלי' ?
למה שמתי את המסכות האול מלכתחילה? למה לא יכולתי להיות עצמי מההתחלה? שמישהו יתן לי כבר תשובה!!!
אני לא יכולה יותר, אני חייבת מישהו לדבר איתו, מישהו.
אני יודעת שאם יכירו אותי באמת, את מה שיש בי מתחת לכל המסכות, אולי יאהבו אותי, אבל אני לא מסוגלת להוריד אותן.
אני מרגישה מוגנת מאחוריהן וכאני מנסה להוריד אותן, אחת אחת, הן פשוט חוזרות, בלתי ניתנות להסרה.
למה אני לא מסוגלת לעשות דברים פשוטים כמו לעמוד מול מראה ולהגיד "אני יפה" "אני רזה" "אני.. אני"

בבקשה, אם מישהו/י מכיר/ה אותי כאן, את/ה יכול/ה בבקשה לא לדבר על זה?

אני כבר לא מסוגלת להישאר כאן, זה נעשה גרוע יותר ויותר... 

 עריכה: אני חתכתי את עצמי עכשיו, לא קשה מדיי, רק כמה שריטות קטנות ביד(יורד קצת דם, לא ביג דיל) והאמת? שאני מתחילה להבין את כל החותכי ורידים למיניהן, זה... זה מקל עליי.

עריכה 25/3: אוי הפוסט הזה.. אני כל כך שונאת ואוהבת אותו באותו הזמן .-.