אז כמו שרובכם כבר יודעים, ביום חמישי התקיימה הקרנת בכורה של הסרט "גוף מארח" לישרא-בלוגרים בלבד. אמג!

כדי לקבל כרטיסים אני וחברתי zero precent כתבנו פוסט אחת אצל השנייה(מה שהיה נורא נחמד 3: ) וקיבלנו את הכרטיסים, הידד! D:

נורא רציתי לראות את הסרט כי ממש ממש אהבתי את הספר והיה נורא נחמד לראות איך עיבדו אותו לסרט(לטעמי קצת נורא .-.) אז קבעתי עם מיכי שתיגרר איתי ואוסום! נותר רק לחכות ליום חמישי D:
אבל אז מיכי הייתה צריכה לבטל ;-;

אבל לא נורא, יש את אורה D:
אז קבעתי עם אורה במקום XD

והנה מגיע לו יום חמישי~
ההורים שלי מחליטים שבמקום שאסע באוטובוס(כמו כל אדם נורמלי) אני אגרר איתם לפתח תקווה ומשם הם יסיעו אותי לת"א =.=
(הרבה הרבה הרבההההההההההה יותר נוח לנסוע באוטובוס מרווח במשך שעה וחצי בלי לעצור מאשר להידחס שישה אנשים וכלבה ברכב לחמישה.
לא נורא, בלית ברירה הסכמתי.
יצאנו סופסוף והגענו לפתח תקווה, ההורים שלי עשו מה שהם צריכים לעשות והידד! הנה אנחנו בדרכנו לת"א D:
סימסתי לאור שגם תצא לכיוון המוזיאון~
ואז באיחור קל(הייתי אמורה להגיע כבר באחת, הגעתי רק בשתיים ._.) הגעתי לשם ולקחתי את כרטיסיי D:
נכנסתי מהר לסרט התיישבתי במקום הפנוי הראשון שראיתי(שהשתדלתי והצלחתי שיהיה רחוק מאנשים ._.) ולשמחתי הגעתי בדיוק בזמן לכתוביות הפתיחה .ס.
במהלך העשרים דקות-חצי שעה הראשונות ישבתי וחצי צפיתי בסרט וחצי הסתמסתי עם אור לראות מתי היא תגיע XD

אוקיי. היא הגיעה.
יצאתי מהסרט והלכתי לכניסה, שתינו כמו זוג פלגמטיות דיברנו בפלאפון וחיפשנו אחת את השנייה, ואז כשראינו אחת את השנייה השיחה הלכה ככה:
אני: "טיפשה XD"
היא: "כורדית XD"(שששששש.)
 אני: "טיפשה."
היא: "כורדית."
אני: "טיפשה"
היא: "כורדית"
ואז התחבקנו ביקשתי ממנה לא להפיל אותי כי הייתה לי תחושה שזה עומד להגיע ואז הלכנו לסרט בחזרה XD

נכנסנו שוב לאולם ואז אני והיא ניסנו למצוא כיסאות.
התיישבתי שוב איפה שישבתי קודם ואור פשוט התנגשה בכיסאות בניסיון למצוא אותי ומיששה לי את הפנים בתקווה שזו אני XD
ואז התיישבנו וצפינו בסרט.

במהלך כל הסרט היו קטעים שבהינו אחת בשנייה/חטפתי לה את היד ודרשתי עליה בעלות/דיברנו/היא צחקה עליי כי במקום לדחוף לה מרפק לצלעות דחפתי מרפק ישר לכיסא. ס-ס ועוד~

היה נורא נחמד לראות מרחוק המון בלוגרים שאני קוראת את הבלוג שלהם, ולחשוב "אומייגאד! הם אמיתיים .ס." ומצד אחת ממש רציתי ללכת אליהם ופשוט להגיד להם "היי אתה <הכנס שם בלוגר כאן> D:" אבל מצד שני, הם עלולים לחשוב אני פסיכית.
לא רוצה ;;
אז פשוט הסתכלתי מרחוק כמו סטוקר חמוד 3:

בחוץ, אני ואור התיישבנו אחת על השנייה בין השיחים(כמה לא מוזר זה נשמע ._.) ופשוט בהינו באנשים יוצאים ונכנסים XD
רצינו ללכת לסנטר/עולמות אבלאבל אמא שלי באה לקחת אותי אז פשוט חיכינו בחוץ עד שתגיע ;;
 
ואז לבסוף היא הגיעה ונפרדנו ;-;

נדחסתי בחזרה לאוטו ונסענו~

עכשיו קצת על הסרט.
כעיקרון הסרט היה נחמד, ואני די בטוחה שמי שלא קרא את הספר מאוד יאהב אותו, אבל לטעמי, קטעים חשובים הוזנחו או שונו וזה מעט איכזב..
כמו לדוגמא, כשמלאני ונוודת יוצאות למסע למדבר, הן לא סתם קופצות מחלון לוקחות רכב ומגיעות למדבר עם בקבוק מים קטן כמו שהיה בסרט.
בספר, מתואר איך נוודת ומלאני נוסעות למדבר, עוצרות בצרכנייה כלשהי וקונות צידה לדרך ומים ואיך שבמהלך ההליכה הן מוצאות בית נטוש עם מים.
וכן, אני מודעת לעובדה שזה סרט ואי אפשר לעשות אותו מדוייק לחחלוטין אבל.. זה מאכזב .-.

מה גם, שהעובדה שהעיניים של החייזרים משקפות צורות כשמכוונים אור לעיניים שלהם הושמטה מהסרט, דבר שמעט אכזב.
כל הסאגה עם הניסיון של האנושיים להוציא את החייזרים מגופם של האנושיים שהשתלטו עליהם שונתה לגמרי, וגם צורת השימוש של חומרי הריפוי השתנתה.

הליהוק היה חביב, וחלקו ממש התאים וחלקו לטעמי ממש לא.

אז ציון כולל? 7.5 כי אותי הסרט ממש אכזב.
 

וזהו~
אז בתכלס היה ממש נחמד וממש נהנתי ואני ממש מקווה שאירוע כזה יחזור על עצמו 3:

אוהבת אותכם המון המון המון - 

shelly    

 1. אני לא יודעת לקבל מחמאות.
פשוט לא יודעת, גם להגיד תודה אני לא מסוגלת בלי להרגיש רע או לחשוב שמשקרים לי.
אף פעם לא קיבלתי כאלו - ועכשיו כשאני מקבלת לפעמים מחמאות על כמה רזיתי או שאומרים לי שאני יפה אני פשוט שותקת בחוסר אונים בלי לדעת מה להגיד.

2. כל מילה שאומרים לי משפיעה עליי יותר מדיי.
כדוגמא - אחרי שהרזתי משהו כמו 5-7 קילו, התאום של חברה שלי אמר לי שאני שמנה, לא יודעת למה, לא הבנתי למה זה מגיע לי, הרי רזיתי לא? אחר כך כל אותו היום לא אכלתי ובמשך חודש(כן, פאקינג חודש) לא אכלתי טוב ודילגתי על כמה שיותר ארוחות.
מה לעשות שכשאתה קטן הכל נכנס טוב טוב לראש ואתה נשאר עם אותו דימוי עצמי של שמן ומכוער וכל מילה כשאומרים לך כשאתה גדל משפיעה.

3. אני מפחדת ממחוייבות מילולית.
משמע אני מפחדת להגיד שמישהו הוא החבר הכי טוב שלי/הידיד שלי/החבר שלי או שמישהי היא החברה הכי טובה שלי/ידידה שלי/חברה שלי.
למה? כי אני מפחדת שאולי זה לא ככה כלפי הצד השני.
כשהייתי קטנה יותר תמיד קרה לי ששאלו "חחחח יש לך חברים? מי?" ואז אם הייתי אומרת שם כלשהו, שחשבתי שהוא חבר שלי, כשהיו באים ושואלים אותו אם הוא חבר שלי הוא היה אומר שלא.
שהוא אפילו לא מחבב אותי.
ונפגעתי מזה יותר מדיי.
בשלב מסויים, משמע, עכשיו, אני מפחדת להגיד שמישהי חברה שלי מהחשש הזה שזה לא באמת ככה, שזה רק נראה לי ככה.
חשש דפוק לחלוטין כי אני יודעת שיש אנשים שאני חשובה להם ושיש אנשים שאני יכולה להגיד עליהם את זה בלי להיפגע.
אבל, צלקות לא עוברות, ולא משנה כמה הפחד הזה חסר תכלית עכשיו הוא עדיין כאן.

4. אני לא יודעת להתמודד עם הבעיות שלי.
אני יכולה ליעץ לכולם, לתמוך בכולם, לתקן את הלבבות השבורים של כולם, אבל אצלי? ברגע שמופיעה בעיה אני קופאת.
 אני אומרת לאנשים "אל תפחדו, תגידו להם מה אתם מרגישים/את יכולה לעשות את זה, את חזקה" אבל אני? כשאני נעמדת מולו אני קופאת.
כשאני צריכה לעבור משוכה קשה מדיי אני בטוחה שאני אכשל ואפילו לא מנסה.
עובדה, אני מנסה למנוע מידיד שלי לחתוך(או שלפחות יעשה את זה כמה שפחות) ואני? אני ממשיכה לחתוך.
כל הדבר הזה מרגיש לי צבוע, כל העזרה הזו, כי מי אני שתעזור לאנשים אם אני לא מסוגלת קודם לטפל בעצמי?
אבל.. אני חייבת להמשיך, כי יש אנשים שבאמת צריכים אותי למרות כל הצביעות שבדבר.
את הרסיסים של עצמי, את הפצעים שלי אני אקלף כשכבר לא יהיה מי שיצטרך אותי.

5.אני שוכחת לטפל בעצמי.
סוג של תוספץ לסעיף 4 אבל, מרוב שאני עוזרת לאנשים, ותומכת בהם, אני שוכחת לדאוג לעצמי.
עובדה, בסופו של דבר אני זאת שחותכת, שבוכה ושנכנסת עמוק יותר ויותר לבורות שקשה לצאת מהן, לא הם, אני.
וכמו שכבר אמרתי למעלה, אני מרגישה צבועה, כמעט כל דבר שאני עושה מרגיש לי צבוע, אבל אין לי זמן לטפל בעצמי, אין לי זמן לדאוג להפוך להיות שלמה עם עצמי כי יש עוד ידיד לדאוג שלא יחתוך, עוד חברה למנוע ממנה להיגרר חזרה לעישון, עוד מישהי לעודד בנוגע לחבר לא חבר שלה, ואחת לעודד בקשר לקשר הלא מוצלח ועוד ועוד ועוד.
וזה לא נגמר.
אז אני חיה עם הצביעות ואומרת לעצמי לטפל בי אחר כך, אני פחות חשובה.

6. האנשים שאני הכי אוהבת גרים הכי רחוק ממני.
כל האנשים שאני הכי אוהבת גרים שעות נסיעה ממני, כל האנשים שאני פחות מחבבת גרים מרחק דקות ממני.
קצת עצוב לא?
כל האנשים שאי פעם אהבתי(רומנטית) ושאני אוהבת גרים במרחק של לפחות שעה וחצי נסיעה.
כבר קרה לי פעמיים שמפאת מרחק קשר אפשרי לא התממש.
אני שונאת את זה, כי לי אין בעיה לנסות קשרים מרחוק, ולדעתי הם עדיפים, כי כשקרובים, האהבה נגמרת מהר, ובשלב מסויים דיי נמאס אחד מהשני.
אבל אנשים אחרים מפחדים לתת לזה הזדמנות והאמת? אני מבינה אותם.
זה מדכא לחלוטין אבל זו המציאות, אני חייבת להתמודד עם העובדה שאני תמיד אשאר מרוחקת.
תמיד רחוקה מדיי.

7. אני מתחבאת מאחורי המסך, אבל כשזה מגיע לפנים מול פנים אני נבהלת.
אני יכולה לדבר עם אנשים על הדברים הכי כואבים בצ'אט או מייל, אבל כשזה מגיע לפני מול פנים? כשזה מגיע לזה אני נבהלת ושותקת.

8. אם אני רוצה משהו אני לעולם לא יבקש אותו.
לא משנה כמה אני רוצה אותו אני תמיד אחשוש.
וגם אם איכשהו אזרתי מספיק אומץ כדי לבקש, שנייה אחר כך אני מתחרטת ואומרת ש"שכחתי" ושכבר לא חשוב.

כי אני תמיד חושבת מה יחשבו "מה אם הם יחשבו שעשיתי הכל רק בשביל זה?" "מה אם הם יחשבו שאני אגואיסטית נצלנית?" 
אבל לא נורא, לפחות אני לומדת בדרך הקשה להתמודד עם כשלונות.

9. יש לי בעיות אכילה, לא, לא אנורקסיה, בעיות אכילה.
לא, אני לא אנורקסית, כי אני כן אוכלת.
אבל כשאני אוכלת אני תמיד חושבת "את באמת צריכה את זה?"
הכל אצלי הולך בדרך מחשבה אחת 'את רעבה? תחכי, עוד מעט יהיה לך אוכל'
וגם אז, כשאני הולכת לאכול אני אוכלת כמה שפחות.
אבל אם אני ממש רעבה אז אני מכריחה את עצמי לאכול רק ירק אחד ואם אני אוכל יותר מאחד אני מרגישה נורא.

לפעמים זה מגיע בצורה חריפה יתר ולפעמים לא, כמו שכבר הוזכר כמה סעיפים למעלה זה נורא תלוי בסביבה, כרגע אני במצב טוב.

10. אני מבועתת ממה שאנשים חושבים עליי.
אני מפחדת להראות את עצמי בפני אנשים מהחשש שהם לא יאהבו אותי.
עובדה - הפוסט הזה שוכב אצלי בטיוטה בוורד כבר חצי שנה, ורק עכשיו יש לי את האומץ לפרסם אותו.
ולמה פתאום יש לי אומץ לפרסם? כי כשאתה מתחיל להכחיש את מה שאתה באמת רק כדי להישאר נורמלי, אתה מבין שהמצב כבר דפוק מדיי, ושום דבר כבר לא יכול להרוס אותו יותר.
אז עדכנתי מעט פרטים והנה, כולם יודעים עד כמה אני באמת דפוקה.

11. הדבר שאני הכי רוצה זה לברוח.
ללכת מכאן, וכן להתאבד.
אבל למה אני לא עושה את זה? לא בשביל עצמי.
בשביל ההורים שלי, בשביל החברים שלי, בשביל מישהי שאפילו לא יודעת כמה היא באמת חשובה לי, בשביל אנשים שאפילו לא יודעים שהם מחזיקים באחד מהחוטים שקושרים אותי לכאן.
אבל לפחות הם ממשיכים להחזיק, אז אני בינתיים כאן.
אבל כשכל החוטים יתנתקו, אני כבר לא אהיה.

12. אני בי.
ולא, זה לא פאק.
אבל מה שלא טוב בקטע הזה? זה שאני מסתירה את זה.
אז כן, יצאתי מהארון בפני כמה אנשים, ובתכלס? זו היציאה הכי רשמית שעשיתי עד עכשיו.
אבל לספר למישהו שרואה אותי כל יום? אני מבועתת רק מלחשוב על זה.
לספר למישהו משמעותי בחיים שלי(גם פה יש כמה, אבל אני מקווה שאתם מבינים את הכוונה) אני לעולם לא אוכל, כי אני אשתתק.
עובדה, אפילו לספר לאמא שלי שאני אתאיסטית לקח לי חצי שנה.
וגם אז היא גילתה את זה רק בגלל שכתבתי בטעות 'אתאיזם' על הספרייה שלי שהייתה מקושקשת גם ככה.
הו, ודבר משעשע למדיי בנודע ליציאה מהארון~
זה כמעט ולא מפתיע אף אחד XD
ידיד שלי היה בטוחה שאני לסבית עד שלא אמרתי אחרת, וכשסיפרתי לחברה שלי היא כזה "אה עד עכשיו נחשבת סטרייטית? 0.0"
הידד! אני נראית כמו לסבית! D:

13. לפעמים, כשאני מתעוררת מחלומות אני בוכה.
ולא מחלומות רעים, אלא מהטובים.
כי לפעמים אני כל כך מייחלת שזו תהיה המציאות, שזה מה שבאמת היה קורה.. אבל אז אני מתעוררת, וההלם הזה, ההתמודדות עם המציאות וההבנה שהכל היה חלום, זה קשה וגורם לי לבכות.

14. הרשימה תוכננה לחמישה פאקים לכל היותר, אני מגיעה לחמש עשרה.
זה מערער לי את הביטחון.
אני נותנת לדברים לא חשובים לערער לי את הביטחון, גם אם הם בכלל לא היו קשורים אליי.
אני תמיד ארגיש נחותה, ומעורערת, אני אף פעם לא ארגיש בטוחה במקום שלי.

15. לפעמים אני תוהה מה היה קורה אם לא הייתי פוגשת אותה.
מה היה קורה אם היא לא הייתה נכנסת לבלוג שלי, אם לא הייתי נכנסת לבלוג שלה, אם לא הייתי מגיבה, אם לא היינו מתחברות.
איפה הייתי עכשיו? מדממת בפינת רחוב או דווקא ההפך, שמחה יותר ואחרת לחלוטין, הייתי תוהה לגבי העדפות המיניות שלי? הייתי תוהה לגבי האמונה שלי? הייתי משתנה כל כך הרבה?
גם אתם לפעמים תוהים מה היה קורה אם לא הייתם פוגשים/מכירים את האדם הזה? האדם הזה ששינה כל כך הרבה והוא אפילו לא יודע.

 וסתם מרמור רנדומלי למי שנשאר חי עד סוף הפוסט -

אני מחבבת מישהו.

חברה טובה שלי גם מחבבת אותו.
היא לא יודעת שאני מחבבת אותו.
הוא הציע לה לצאת.
היא דחתה אותו והתחרטה.

זה כבר היה מאוחר מדיי כי הוא כבר התחיל לצאת עם אחרת.

הוא נפרד מהאחרת.

הוא התנחם אצלה.
היא רצתה לספר לו מה היא מרגישה.

הוא חזר לאחרת. 
אני רוצה לקבור את עצמי כי בהתחלה חשבתי שיש סיכוי שהוא מחבב אותי.

אבל אז הבנתי שהוא מתנהג ככה לכל אחת, עובדה, חברה שלי שלחה לי קטעי שיחות שלה איתו, הרגשתי כאילו זו אחת מהשיחות שלי איתו.

ואז הגעתי למסקנה שהוא לא שווה את זה ושהוא סתם שרלילה. 

וגם היא הגיעה למסקנה הזו(נראה לי)
גיליתי עליו כמה דברים בדרך שלא ידעתי קודם. 

הוא? הוא נשאר אידיוט עם אחרת.

ואני למרות הכל עדיין מחבבת אותו.

וזה היה משהו חסר תועלת לחלוטין.

Shelly

קוקו .ס.

הפנים שלי היום עדיין נפוחות ומתקלפות ומגעילות,בעיקר כי אני סתומה.(ואוהבת איפור.ואלרגית לאיפור.)

אחחחח איזה דור מדורדר אנחנו.

רק בנות 14 וכבר מוצצות את עצמן באיפור (חחחחחחחחחחחחחחחחחחחחח זה אמור להיות מפוצצות,אבל ישלי מקלדת סתומה,וזה משעשע D:)

טובטוב,אז כמחווה לפוסט החמוד שפורסם אצלי בבלוג,אני יפרסם שיר מאותה להקה,רק...עם בןאדם חתיך ששר ביחד איתם :>

קוקוקוקוקוקוקוקו

אני אוהבת את בייקר סמית'

הוא בנאגם מגניב

נמנמנמ

שאלה,האם הייתם מזהים שזאת אני? O:

כי אני הישתדלתי להישמע כמו שלי,

אבל הו וול,

אני לא O:

ז היה בלוג מתארח רבותיי,

                                                                                                               zero percent

אז בהתאם לפוסט הזה - http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=5&blogcode=13700893
אני מזמינה בלוגר להארח אצלי!
~אה, ואז אני כקרצייה אתארח אצלו ^-^~
מישהו רוצה? .ס.

Shelly 

הידד.
אני ביסקסואלית.
מופתעים? XD
אני לא כל כך~
אבל הנחתי שהגיע הזמן שתדעו~

Shelly

אז למי שלא יודע, היום התקיים יום המעשים הטובים.
הידד D:
אנחנו מדינה דפוקה עד כדי כך שאנחנו צריכים יום מיוחד בשביל לתרום D:

בכל מקרה, אז נרשמתי להתנדב 3:
והיום הגיע היום .ס.
אז אני ואחותי נסענו לטבריה, שם עזרנו לנקות ולשתול מחדש גינה של סניף של "ניצן" שלא טופלה כבר כמה שנים.
ואיתנו היו אברהם(מישהו מבוגר שעזר) רוני(מישהי בת 23 לכל היותר) ומרים(תיירת חמודה, חברה של רוני).

אז מהעמותה של 'רוח טובה' קיבלנו כמה כלים בשביל העבודה, דיי יעילים, אבל לא שימושיים בשבילנו ._.
אז בתהחלה אני ואחותי עקרנו עשבים גדולים עם הידיים ואברהם(נקרא לו אברם) עקר עשבים קטנים עם מעדר.

ואז הגיעה רוני 3:
היא הביאה איתה המון כלים שימושיים וגם מסור *-*
אהמ. כן. כלים שימושיים.
בעזרת הכלים שלה הצלחנו לנסר ענפים עבים, להפוך את האדמה, לגרף את כל הזבל, לאסוף את כולו לשקים ולזרוק, ובתכלס? לסיים את העבודה 3:

אזאזאז.. כן 3:

גם המנהלות של הסניף עזרו לנו, נטע ורוחמה(?)(לא בטוחה בשבמות ;-;), והן הביאו לנו גם קוראסונים ושתייה 3:
הן היו ממש נחמדות 3:

לגינה היו שני חלקים, חלק אחד ריק למדיי, עם המון עשב ונטול כמעט עצים וחלק אחד עם שישה עצים וקצת עשב, והמווווווון זבל.
התחלנו מהחלק הריק, ושם היה עץ אחד.
יבש לחלוטין שהיה צריך לנסר ולהוריד.
הביאו לי את התפקיד *_*
ניסרתי את העץ במהירות וזה היה כל כך כיף *_*
מיותר לציין שאחר כך כל דבר שהיה צריך לנסר אני ניסרתי וגם דברים שהיה אפשר לגזור ניסרתי? 3:

אם מישהו תוהה מה לקנות לי ליומולדת עוד שבוע, מסור זו התשובה 3: 

מרים, דיברה רק אנגלית, וחץ מרוני אני הייתי היחידה שממש יכלה לתקשר איתה בלי למלמל דברים לא הגיוניים ._.
יאיי לי D:
אבל היא הייתה ממש נחמדה, ומסתבר שהיא באה מגרמניה אבל בעיקרון גרה באנגליה, והיא באה לארץ בשביל לספוג קצת שמש כי אצלם תמיד קר.

רוני ידעה דיי הרבה על גינון, ובעזרתה הצלחנו לסדר את הגינה אחר כך בצורה יפה וטובה 3:

אז פספסתי בית ספר, אבל זה היה אדיר.
אני שמחה שעשיתי את זה 3:

בכל, מקרה, כשסיימנו ההרגשה הייתה ממש טובה ומעודדת 3:

כמובן שכשחזרתי הביתה הייתי מותשת, אבל.. זה היה שווה את זה ^-^

ומה איתכם? אתם עשיתם מעשה טוב היום? D:

Shelly

טוב אז כן... יש לי תחושה רעה,
כזו, שגורמת לכאבי בטן.
כזו שגורמת לי לבכות בלי שאני יודעת למה,
כזו שעושה לי לחץ על החזה שמקשה עליי לנשום,
כזו שאני יודעת, פשוט יודעת שמשהו טוב לא יקרה...

ואני חוששת.. למה?
כי חברה שלי הופכת לאנורקסית מול העיניים שלי ואין לי שום דבר לעשות נגד זה.
ידיד טוב של חברה שלי רב איתה, והיא דיי עצובה.
ידיד שלי שאני מאוד אוהבת התחיל לחתוך.
אני לא מפסיקה לבכות כמו ילדה קטנה.
יותר מדיי דברים מתפרקים.

אני מתעבת את ההרגשה הזו בעיקר כי אף פעם לא קרה לי שכשהייתה לי התחושה הזה לא קרה כלום.
תמיד קרה משהו.

והמחשבה על ללכת חוזרת שוב ושוב.
מה אם זה הדבר שיקרה?
מה אם זה הדבר הרע שיקרה ואני אגרום לעצמי ללכת?
מה אם אני אפסיק להילחם?

אני אופטימית בדרך כלל, אבל לא יודעת, לאחרונה? לאחרונה אני מדכאת כל אדם שאני מדברת איתו ותמיד חושבת על הגרוע מכל.
 
ואולי אני סתם חוששת, והכל זה בגלל שהיומולדת שלי היא עוד עשרה ימים.
גרר.
אופטימיות? חזרי אליי בבקשה, אני מתגעגעת יותר מדיי.

Shelly