אני אוהבת את הבלוג הזה. מאוד.

הוא חלק ממני. 

אני כותבת בו כבר שנתיים? כן, קרוב לשנתיים.

אומנם בזמן האחרון אני כבר לא כותבת בו באותה תדירות כמו פעם(אלוהים הייתי נוראית כל כך פעם. היו ימים שהייתי כותבת שני פוסטים ברצף XD) אבל זה בעיקר כי השתנתי המון.

לאו דווקא לטובה.

הפסקתי לכתוב כמעט לגמרי, ונורא קשה לי עם זה. ואני פשוט לא מצליחה להמשיך.

הפסקתי לקרוא. אני לא קראתי ספר שלם כבר קרוב לשנה, חוץ מהספר של דיה ׳רוצחת׳. אבל חוץ מזה? כלום.

אבל יש גם דברים טובים -

הביטחון העצמי שלי גדל קצת, עכשיו במקום כמות ביטחון עצמי של כפכף מעוך יש לי ביטחון עצמי כמו של נעל בית!

הפסקתי לחתוך, לחלוטין. זהו. נגמר. סה-טו. היום אני אפילו לא מצליחה להבין מה מצאתי בזה. 

יש שיפור מיניאטורי ביכולות הציור שלי. אומנם הוא מיניאטורי, אבל יש שיפור!

אני מאושרת יותר. זה השינוי המשמעותי ביותר בחיים שלי אני חושבת. אני מאושרת. בזכות יערה, בזכות דנה, בזכות ענבר ושנל, בזכות אור, בזכות טל יעל ורעות, בזכות המון אנשים.

הו כן, ומעגל החברים שלי התרחב. בשונה משנים קודמות, השנה פשוט לא רציתי שהשנה תגמר. חוץ מהקטע עם טניה, זו הייתה שנה טובה כ״כ. הרגשתי שייכת לראשונה בחיי. באמת היה לי מה לעשות בהפסקות! וזה לא כלל רק לשבת כמו מסכנה לבד בספרייה

אז אומנם אני מתגעגעת קצת לעבר, אבל הדברים שהשתנו לטובה גוברים על השברים שהשתנו לרעה. ואומנם לפעמים זה מתסכל אותי שאני הפכתי להיות קצת מטומטמת בדרך, אבל אני שמחה עם מה שיש לי.

הפוסט הזה הוא בעיקר כדי להראות שלא נטשתי~ וכי רציתי לכתוב פה משהו. אז היי! .ס.

אני קצת מתגעגעת לבלוג. 

קצת הרבה.

אני חושבת שזה הדבר שהכי חסר לי. 

אבל קשה לי להמשיך לכתוב כאן.. הלוואי שהייתי יודעת למה.

היה הייתה נסיכה, היא חיה בממלכה מרוחקת והייתה ידועה בשמה - הנסיכה המפונקת.

הנסיכה המפונקת הייתה האהובה על כל. 

כולם בממלכה חשבו שהיא מקסימה ומתוקה ואף אחד לא שם לב כשהיא הייתה מתפנקת.

כולם חוץ מאחת. אחותה של הנסיכה.

לנסיכה היו שלוש אחיות. 

אחיותה של הנסיכה התנהגו אליה כמלכה והביאו לה שלל מתנות והפתעות ואף אחד לא היה מתלונן. כשהנסיכה רצתה דבר מה, הייתה היא מבקשת ומיד מקבלת.

אך אחותה של הנסיכה ידעה שכולם מגזימים, שהנסיכה היא לא יותר מאשר ילדה קטנה ומפונקת ושהסיבה היחידה שהיא מקסימה לכולם זה כדי להפיל אותם בכישופה עד שהם מאבדים את רצונם האישי ומגשימים את כל רצונותיה.

יום אחד, הנסיכה עברה את הגבול.

אחותה של הנסיכה עסקה בדבריה כמו בכל יום, סובלת בשקט מפינוקה המוגזם של הנסיכה. ופתאום הנסיכה באה בדרישה ״הביאי לי את חדרך.״ 

אחותה התנגדה בכל תוקף וזעמה, אך ללא הועיל. המלכה פסקה ואמרה שהנסיכה צריכה לקבל את מבוקשה ובעל כורחה אחותה ויתרה על חדרה.

במשך ימים ולילות אחותה של הנסיכה התהלכה בטירה בחיפוש אחר פתרון. לאחר שבועות רבים החלטה גמלה בליבה. הגיע הזמן להרוג את הנסיכה.

המחשבה הייתה קשה אבל היא ידעה שזהו הפתרון היחיד. הפתרון הסופי שיתקן את המצב.

בלילה השמונים במספר לגניבת חדרה התגנבה אחותה של הנסיכה לחדרה הישן, בו היא מצאה את הנסיכה ישנה בשלווה על מיטתה.

בשקט בשקט היא כרעה למרגלות המיטה ובעדינות טיפטפה לפיה של הנסיכה שלוש טיפות רעל.

הנסיכה לא התעוררה מעולם.

אין תכלית לדבר הזה. אני סתם מתוסכלת בגלל אחותי הקטנה~ XD

חודש הגאווה נפתח, תהנו! D:

אז את מי רואים במצעד?

ובגלל ששלי הייתה מתוסכלת ורצתה למות לאחרונה  עיכובים שונים, שכחתי להעלות את השרביט שקיבלתי מדנה~

אז בהשראת הגאווה שאופפת אותנו, 

הפעם הראשונה שהלכתי למצעד.

היה כיף, היה מאוד מאוד כיף, וגאה ומהמם וחם.

אבל נורא נהנתי שם וגם, כל ההומואים *-*

התפנגרלתי לחלוטין על נטע והחבר שלו באותה התקופה ועכשיו כשאני נזכרת בזה, אני חושבת שאז עוד הייתי עם כליל XD

זה היה פשוט מהמם וגאה ומהמם וגאה וכבר אמרתי מהמם? כי זה היה פאביולוס לחלוטין.

ווי~~~~

השרביט מועבר לכל מי שיחפוץ בו .ס.

תהנו~