אחד הדברים שמתסכלים אותי זו העובדה שאני מושפעת ממילים בקלות.
זה פשוט קורה.
בחודשיים האחרונים קצת השמנתי, העלתי קרוב לחמישה קילו והשתמנמנתי קצת.
וזה מתסכל לי את החיים.
אבל בסדר, אני יכולתי לחיות עם זה, הרי תמיד עולים קצת במשקל, יורדים קצת במשקל.
אבל אז העזתי להתלונן על זה לידידות שלי.
"אוף מתסכל אותי קצת שעליתי קצת במשקל"
*מבט שופט* "אין לך זכות להתלונן על זה. את עדיין רזה יותר מכולנו, לכן, אין לך שום זכות."
"סליחה? סתם אמרתי משהו שמציק לי."
"לא זה בסדר, פשוט את לא יכולה להתלונן שאת שמנה, אז עלית קצת, ועברת ממשקל של אנורקסית ממוצעת למשקל של מישהי נורמלית" *עצירה קטנה* "טוב אולי קילו שניים יותר מנורמלית."
ואחרי זה פשוט השתתקתי. כי ידעתי שהן לא יפסיקו להציק לי.
לא כל כך הצלחתי להמשיך לאכול אחר כך והתחלתי שוב לשים לב קצת למה שאני אוכלת.
ועכשיו התחלתי להקיא שוב.
לא כי אני רוצה, אלא כי פשוט רק המחשבה על אוכל עושה לי בחילה.
וזה מתסכל אותי כל כך, גם העובדה שזה השפיע עליי כל כך וגם העובדה שאני לא מצליחה לאכול שוב.
בשנתיים שלוש האחרונות תמיד היו לי בעיות עם המשקל שלי, מי שקורא כאן באופן קבוע יודע את זה ובחצי שנה האחרונה התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי ועכשיו זה פשוט דיכא אותי כל כך.
ואין ממש סיבה אבל זה פשוט תיסכל אותי.
תוסיפו לזה את העובדה שכמעט כל הג'ינסים שלי התחילו להיות מעט הדוקים יותר ושעליתי חור אחד בחגורה שלי, ואופס לא אכלתי כבר יום וחצי שום דבר חוץ מכוס גלידה.
עצם העובדה שהן אמרו שאין לי זכות להתלונן פגעה בי הרבה יותר מהירידה הקלה על המשקל שלי.
כי הן מתלוננות לי כל הזמן שהן שמנות. שהן השמינו. שהן זה והן זה. ואני תומכת בהן, ומסבירה להן שזה לא נכון ושהן לא צריכות לרדת במשקל.
ואז אני מעיזה לפצות פה על זה שאני עליתי קצת "לא אין לך זכות תשתקי."
ולא, אני לא רוצה לשתוק. נמאס לי מזה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי שהייתי חתול אנטיפת.
