מחר בבוקר היא תסלח לי

אופציות זה נחמד.

לפעמים אני מתחיל לחשוב שאני יותר אוהב את העובדה שיש לי אופציות, מאת האופציות עצמן.

אני אוהב שאני יודע שלה אני יכול לשלוח הודעה והיא באה, ועם ההיא עוד שניה הולך להיות משהו, ואת השלישית אם אני אראה בבר אז בטוח יקרה משהו.

אני אוהב אותן על אש קטנה.

אני אוהב שהן במרחק הודעה.

אני פשוט חולה על זה שהן מככבות בראש רשימת השיחות של הווטסאפ.

לפעמים רק הידיעה שיום חמישי היום ואם אני ארצה אני לא אשן לבד, מספיקה לי. גם אם אני כן ישן לבד.

וזה לא רק בבנות. אני אוהב שיש 2 מקומות עבודה שרוצים אותי, ועוד ליין של מסיבות שאני יכול להרים אבל בסוף אני לא אעשה כלום.

אני אוהב לתכנן את הזמן שלי, להגיד שמהיום אני כל יום בחדר כושר, כל יום שעתיים עבודה בטלפון, לתכנן את החודש הקרוב ופגישות והכל.

ובסוף לא לעשות כלום מזה.

אני חושב שהכישרון הכי גדול שלי (חוץ מלהשיג אתכן כמובן), זה לדחות דברים. 

חוץ מלקום להשתין באמצע הלילה, אני מסוגל לדחות הכל. הכל.

שיחות, הודעות, פגישות, עבודות, כספים, טובות, להוציא את החתול לסיבוב.

אם זה לא מחר זה לא מעניין. 

מזה השטויות האלה. אני לא אוהב ילדות קטנות.

אז נכון שהתנשקנו ונכון שלא העלתי את זה בשיחות שאחרי, אבל זאת סיבה לנתק איתי קשר?

אם את רוצה משהו תבואי ותגידי את זה. זה לא עושה לי את זה שאת לא עונה. זה רק מראה שאת ילדה קטנה שלא מסוגלת לדבר דוגרי.

רצית יותר? ציפית ליותר? תגידי. תכעסי. תצעקי. זה הרבה יותר יעשה לי את זה.

ולמרות כל השטויות שכתבתי למעלה, איכשהוא בסוף אני תמיד חושב מהזין. ותמיד כשיש אפשרות לשמח אותו אני עושה את זה.

אז מה הקטע?

נראה לי שהגיע הזמן להיות יותר מעשי.