אשמת הכוכבים של טימותי.

את זוכה להגיע בדקה ה99 רק כדי לא לפספס את הסוף המרהיב.

אני בת 17. כשהייתי בת 10 האמנתי שיש לי משפחה די נורמלית וזה שהייתי סגורה בבית קצת לא משנה אותי כבן אדם בפני עצמו.

יש לי שני אחים - אח בכור בן 33 ואח אמצעי בן 28 - שוב, משפחה די נורמלית. 

הבעיה היא שאני זוכה לראות את הסוף של כל התחלה שהייתה במשפחה - הסוף של אחי הבכור כרווק, סיום הצבא של אחי האמצעי ובעיקר - סיום מערכת היחסים בין אמא לאבא. 

ואני תקועה כאן. 

אני תקועה בין המוות של מערכת היחסים שלהם, בין הצעקות, הקללות, העזיבות והאיומים

ה"אני כל כך קרובה לעזוב את הבית, פשוט לזרוק את הכל. איך אני חיה ככה." שניתן לשמוע מהפה שלה כל פעם שהמצב קצת קשה.

ויש אותי, 

זו שהשיער מסתיר אותה כשהיא בוכה קצת, כשהיא נשברת. 

ההרגשה הזו שאני אפילו לא גורם להישאר בבית, שאני לא אדם שיפגע אם יאמרו לו בפרצוף "אני מתה לעוף מכאן, ואת לא שווה שאלחם בשבילך."

וזו תכונה די שכיחה אצל אמא שלי - להקטין משמעות של דברים, או פשוט להתעלם מהם ולהשאיר אותם תלויים בחלל החדר באופן עיוור.

ואני מרגישה קצת מטומטמת כשאני בוכה ככה כשהיא זו שמרגישה שהעולם סוגר עליה בגיל 53. 

ואני מרגישה בודדה כשהיא זו שהאהבה היא כבר לא חלק מהחיי היום-יום שלה.

ואני עושה הכל בשביל לא להרגיש ככה, לא להרגיש בודדה או מטומטמת, להרגיש שהכל בסדר - לעשות שהכל יהיה בסדר.

ואז אני הורסת הכל כשאני פוגעת בעצמי. 

לפעמים אני קרובה יותר ממה שנדמה לי.