אשמת הכוכבים של טימותי.

השנה התחלתי את השנה האחרונה שלי בתור תלמידה בתיכון, כיתה י"ב, וההרגשה הכי נוראית לצאת ממנה מבית הספר בסוף היום - זו ההרגשה הזו שהמורים לא שמים עלייך.

ועד עכשיו אמרתי לעצמי שמה יעזור לי להאשים את המורים, הרי בסופו של דבר זה כדור שלג שמתגלגל ונופל עליי ביחד עם כל הנכשלים שלי.

אמרתי לעצמי שזו השנה האחרונה שלי, ודי להתבטל להתעצל ולהתלונן, זה המקום שלי והזמן שלי לשפר את הכל, וזו אשמתי בלבד.

בדרך כלל כשהכיתה שלי מקבלת ציונים נמוכים אוטומטית מאשימים אותנו, וככה הורגלנו במשך שנים. אתם קיבלתם ציונים רעים? זה באשמתכם בלבד, "אני פה רק בשביל להעביר את החומר, לא איך שזה מועבר אליכם." ולהסיר כל אחריות מהעתיד שלנו.

ואני שואלת את עצמי איפה המורים שבאמת אכפת להם? למה אני רק חושבת עליהם אבל לא זוכה להכירם? אמנם אני כבר בכיתה י"ב, אז לא יעזור לי להתעקש על הציונים שלי ועל המורים שלי(וכדי להדגיש, רוב המורים שלי עוברים את גיל 60 וחסרי כל מוטיבציה ללמד, אלא רק לצעוק.)

אבל דווקא בשביל אלו שרוצים, כמו שאני עדיין רוצה, איפה המורים האלו?

ומאיפה בא העיקרון הזה של "אני לא נותן מועדי ב' כי אז כולם ירצו מועד ב'." ומה רע בזה כשתלמיד רוצה להראות שהוא טוב יותר מהמבחן שהיה? שהוא רוצה לשפר? שהוא רוצה להראות שהוא טוב? זה מתוך עצלנות מסוימת שאין כוח לבדוק מבחנים? שאנחנו לא שווים את הזמן הזה?

אז אני אנסה לעשות את המקסימום שוב ושוב, וכל נכשל שיגיע, איתו גם יגיעו הרגשות אשמה והמצפון והמורה שאומר "זה הכל בגללך בסופו של דבר"

ואני יודעת שפשוט

בסוף י"ב, אחרי שאני אקבל את הדף שעבדתי קשה עבורו

אני אדע שאני לא ארצה לחזור למקום הזה יותר לעולם

ושאני יוצאת בהרגשה שבמשך 6 שנים לא שמו עליי, גם כשעשיתי את כל מה שיכולתי.