עשיתי את הדרך חזרה מבילוי של שבת לכיוון הבית שלי. התבלבלתי בנקודה וביקשתי מהנהג של המונית שירות להוריד אותי במקום הלא נכון. התחלתי ללכת ברגל לכיוון השכונה שלי תוהה איך אני אעבור את האזור עם הכביש ללא שוליים כשאני הולכת רגל.

לא רחוק מהכביש החלו לבנות גשר להולכי רגל והוא כבר עומד לו מעל הכביש, נראה דיי גמור. אני מחליטה לנסות את מזלי ולעלות עליו. אני נכנסת אל אתר הבנייה ומתחילה לצעוד לכיוון הגשר. פתאום אני שומעת מישהו קורא לי. אני מביטה לכיוון שמאל ורואה צללית במגדל שמירה מאולתר, מעל לכל הטרקטורים וכלי הבנייה, קוראת לי ואומרת לי שאי אפשר לעבור משם.

"אז מאיפה אני אעבור?" אני צועקת לו, "אני צריכה להגיע הביתה."

"לא. מפה חסום." הוא צועק שוב.

אני שבה על עקבותיי והולכת לכיוון מגדל השמירה, מוכנה להתעמת עם אותו שומר רשע שלא נותן להולכת רגל מסכנה להגיע לביתה. כשאני עוברת את שורת הטרקטורים הראשונה ניגלה מולי מגדל השמירה- בוטק'ה ישן המונח על כמה ריבועי בטון וביציאה ממנו עומד אדם בעל עור כהה (שחור) ומביט בי.

"את בסדר?" הוא שואל ואני שומעת מבטא.

"אי אפשר לעבור שם?" אני שואלת שוב.

"לא זה חסום."

"נו, אבל אני צריכה להגיע הביתה."

"אני מפחד שתיפלי שם. את בסדר?" הוא שואל שוב. "בואי תשתי מים." הוא אומר לי לעלות למעלה ושואל שוב: "את בסדר?"

"עייפה." אני אומרת ועולה אל הבוטק'ה.

בתוך הבוטק'ה אני מופתעת לגלות פינת קפה, מקרר ומיטה.

"קחי." הוא אומר ומגיש לי כוס מיץ ומוזג קצת לעצמו.

"אתה השומר כאן?"

"כן. אני גר כאן."  הוא אומר.

"מאיפה אתה?" אני שואלת את השאלה שהתשובה שלה כבר ידועה לי.

"אני מסודן." הוא אומר ואני לא יכולה לא לחייך.

"אני מקרקל." אני אומרת. "אתה יודע מה זה? החיילים שלא נותנים לכם להיכנס?"

הוא מהנהן בחצי הבנה.

"מצטערת אם עשינו לך חיים קשים... מתי הגעת לארץ?" אני שואלת

"לפני שש שנים."

"בסודן יש את כל הבלאגן?"

"לא. זה דרפור."

"אז באת לארץ כדי לעבוד?" אני שואלת.

"לא. אני ברחתי." הוא אומר, "אני בן עשרים ושבע, למדתי. הייתי הולך לבית ספר. יום אחד משטרה באו עם נשק, תפסו אותי ואמרו לי 'אתה צריך להתגייס לעזור להרוג בדרפור' "

"אני אמרתי אני לא רוצה. למה שם דרפור הם גם סודנים. הם תפסו אותי ככה בחולצה." הוא תופס עם אגרופיו את צווארון הגופייה שלו, "אמרו לי אתה חייב."

"ואתה גר כאן?"

"כן."

"אין לך אישה? ילדים?"

"ילד יש. קטן."

"ואישה?"

"גם."

"ואיפה הם גרים?"

"הם בסודן."

"ואת הילד שלך הם לא מכריחים ללכת להרוג בדרפור?"

"לא. ילד שלי קטן." הוא אומר מוריד את כף ידו לגובה הברך שלו.

"אבל כשיהיה גדול?"

"לא הם לא יכריחו אותו."

"אבל הם מכריחים את כולם."

"אותו לא." הוא אומר ומחייך ואני מבינה. כמו שלנו ההורים תמיד אמרו שכשאנחנו נגדל לא יהיה צבא- הוא אומר לעצמו שכשהילד שלו יגדל לא יהיה יותר משטר שמשליט טרור בסודן ודרפור.

"ואתה לא מפחד שיפגעו בהם?" אני שואלת בספקנות

"לא יפגעו בהם."

"איך אתה יודע שלא יפגעו בהם?" אני קצת מתעצבנת על האופטימיות שלו.

"לא יפגעו. אבא שלו אף פעם לא עשה רע גם הוא לא יעשה." הוא אומר. "למה את לא שותה?" הוא מסתכל על כוס המיץ שאני מחזיקה מלאה ביד, "שתי."

"אנחנו הסודנים, אנחנו אנשים טובים. אם אנחנו רואים מישהו אנחנו עוזרים לו." הוא אומר אחרי שאני שותה מעט.

"זה לא שאנחנו לא רוצים אתכם כאן כי אתם אנשים רעים, אנחנו לא נותנים לכם לעבור כי אנחנו לא רוצים שתגורו בתנאים רעים בישראל. כמו כל הסודנים בת"א שישנים ברחובות."

"כן. אני יודע"

"ואתה לא מתגעגע אל הבן שלך?"

"מתגעגע כן."

"כמה זמן לא ראית אותו?"

"אני רואה אותו בסקייפ. אנחנו מדברים."

"סקייפ? יש להם מחשב?"

"כן."

"אז הם חיים בתנאים טובים."

"מה?"

"בסודן חייתם בתנאים טובים או חייתם ככה?" אני שואלת וסורקת שוב את הבוטק'ה הקטן יותר מעמדת שמירה.

"אנחנו משכירים דירה שם."

"וזה בית נורמאלי לא כמו כאן?"

"כן. נורמאלי. יפה."

"כאן אתה לא חיי בתנאים טובים."

"אני בסדר. אני יש לי מיטה, אוכל טלוויזיה."

"טלוויזיה?"

הוא מרים את השמיכה שמכסה את המיטה וחושף טלוויזיה ישנה. "אחד העובדים היה צריך את המטען (גנרטור). אבל אמר לי הוא מחזיר בראשון."

"והגעת דרך מצריים."

"כן."

"איך? פשוט יצאת מסודן והלכת ברגל בתוך סיניי?"

"לא הלכתי ברגל במצריים. באתי באוטו... אחר כך באתי בדרך של ים."

"מה זאת אומרת ים? באת באנייה?"

"לא. ים."

"ים... שחית?"

"כן ים- לינץ'." הוא אומר ואני מחליטה לעזוב את זה.

"אבל עברת את הגבול דרך המדבר?"

"במדבר. כן."

"הייתה אז גדר?"

"הייתה. בגובה אולי מטר וחצי."

"כן. עכשיו יש גדר גבוהה, של שלוש מטר."

"כן. עכשיו אני לא יודע איך הייתי עובר..."

"מי שמגיע עכשיו מטפס עליה בכל זאת. למרות התייל." אני מספרת לו. "ותקלת בצבא כשעברת את הגבול, נכון?"

"מה?"

"נתקלת בצבא של ישראל?"

"מה?"

"כשהגעתם לארץ, עברתם את הגבול..."

"כן. הבדואי אמר לנו ללכת, הגענו עברנו את הגדר ואז בא הצבא של ישראל ולקח אותנו."

"היו שם בנות?"

"כן."

אני לא יכולה שלא לחייך, "הן חברות שלי." אני אומרת למרות שזה לא מדוייק- הבנות שהיו שם לפני שש שנים השתחררו מזמן. "אני עובדת שם גם."

אנחנו משתתקים.

"ואוו זה מטורף..." אני ממלמלת לעצמי המומה מהסיטואציה המוזרה. "ואתה תרצה לחזור לסודן?"

"אני לא יכול."

"אם הבלגן יגמר?"

"אם בלגן יגמר. יגמר עד הסוף- אני חוזר."

אני צוחקת. "ותרצה יום אחד להביא את המשפחה שלך לכאן?"

"כן. אני גר, אני עובד כאן. אני יש לי וויזיה." הוא אומר ומוציא מתיק שמונח ליד המיטה העתק של ויזה. "תקראי מה כתוב בעברית." הוא מבקש

אני קוראת: "רישיון זמני זה אינו מהווה רישיון עבודה."

"כן."

"כתוב שאסור לך לעבוד בארץ." אני אומרת מבולבלת.

"מה לעשות. המשטרה באה לפה כבר כמה פעמים, ראתה את זה לא עשתה כלום."

"לא עושים לך כלום?" אני שואלת שוב.

"לא. לא עושים לי כלום. אני עובד."

"יש הרבה, אתה יודע, בתחנה המרכזית של ת"א שישנים ברחובות- לא עובדים..."

"כן יש הרבה שם בת"א לא עובדים."

"ולך חסר משהו?"

"פה לא חסר לי כלום. הכל בסדר. משהו חסר לי אני לבד קונה."

"ומשלמים לך טוב?"

"שלוש אלף."

"זה יותר ממה שמשלמים לי." אני אומרת ולא יודעת אם לצחוק או לבכות.

"אני יודע. צבא אולי משלמים חמש מאות."

"אלף במקרה שלי." אני ממלמלת

השמש כבר כמעט נעלמת לגמרי ומתחיל להחשיך. אני נזכרת שאני צריכה עוד להגיע הביתה היום,

"אי אפשר לעבור דרך הגשר?" אני שואלת ביאוש.

"לא. זה לא גמור."

"טוב." אני נאנחת.

"תבואי לבקר." הוא אומר כשאני עושה את הדרך למטה ממגדל השמירה.

"טוב." אני אומרת ומתחילה ללכת משם והוא מנופף לי לשלום.

עוד סיטואציה מוזרה לאוסף הסיטואציות המוזרות שלי. חיילת קרקל יושבת לכוס מיץ עם עובד זר מסודן.

"... וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ..."

ובאופן מפתיע (או לא) הוא לא היה אנס או פושע מטורף כפי שמתארים את הסודנים בארץ, אלא דווקא אדם טוב, דיי נחמד שעובד לפרנסתו כאן כי בסודן הוא לא יכול לעבוד.

אז בפעם הבאה שמישהו לידכם צועק: "הם אנסים, הם פושעים, הם מזהמים את הארץ. צריך לגרש אותם מכאן..." תעצרו שנייה ותחשבו על המקרה הזה, ואז תחשבו על כל הערסים שיש בארץ שדוקרים, מקללים, מעירים היערות סוטות ובוטות לבחורות, מלכלכים ומזהמים את הטבע...

ותחליטו לבד את מי צריך באמת לגרש.

ואת זה אמרה לכם אחת מקרקל.