מחשב היקר שלי שבק חיים בתחילת החודש (ביציאה הקודמת שלי) אז לא ממש יכולתי לכתוב מה עבר עלי בסבב ואיך אנחנו עברנו את "צוק איתן".

עכשיו אני כותבת מהמחשב שלי, שתוקן ופורמט ואין בו זכר לכל הקבצים שהיו לי עליו החל מתמונות קטעי כתיבה ועד סרטים, מוזיקה וסרטונים.

אז מה היה לנו "צוק איתן"?

נעבור על זה זריז ובקצרה. לכל המבולבלים, בנות נכנסו לעזה! עוקץ, פלח"ץ, חובשות קרביות... היו בתוף פאקינג עזה! גם בנות מקרקל היו בתוך עזה, אבל (כן, כן, כאן מגיע "אבל") אבל רק הבנות שבאותו זמן היו מסופחות לגדודים אחרים (גדוד 17 של ביסלמ"ח או בה"ד 1). למה?

מקרה שהיה כך היה:

התפקיד האופרטיבי של קרקל הוא להגן בזמן מלחמה על העיר אילת (כמו שעשינו ב"עמוד ענן"), אך הפעם במקום לעבור דרומה הזיזו את כל הגדוד צפונה, לכיוון עזה. יותר מזה, עוד בתחילת המבצע, לפני הכניסה הרגלית, כבר העלו תכניות להעביר את החטיבה המרחבית בה אנחנו נמצאים לגזרות הצפוניות (עד מעבר רפיח), להעביר אותה להיות תחת פיקוד אוגדת עזה במקום אוגמ"ר 80 ולשנות לגדוד את התפקיד האופרטיבי.

אז בינתיים התפקיד האופרטיבי שלנו הוא עדיין להגן על העיר אילת, אבל במקום להנות מהשמש האילתיתי, ים סוף ולהשמין מנחת ומסושי, כל פלוגה קבלה עוד 10 ק"מ לגזרה שלה והפלוגה הצפונית ביותר (במקרה הפלוגה שאני הייתי בה) הייתה ממש קרובה לעזה, אבל בלחימה עצמה לא השתתפנו. למה? כי זה לא התפקיד האופרטיבי של הגדוד.

אם תחילת הלחימה הכוננות בגזרה עלתה וכולנו הינו בעוצר יציאות של כמעט שלושים יום, ההתרעות עלו ועלו ויחד עם המתח המבצעי עלה גם המתח הנפשי. חברים נכנסו לתוך עזה והלחימה נמשכה ונמשכה. היינו יורדים ממשימה וממהרים לברר מה חדש בעזה? עוברים שוב ושוב על רשימת ההרוגים...

אז מה חוץ מזה?

אני אמורה לצאת לקורס השלמת בגרויות שבגלל המלחמה נידחה לתאריך לא ידוע וזה מעקב לי את שאר התוכניות לעתיד כמו לעבור לגור בבית החייל באילת, לבקש מיוחדת עבודה, לברר בקשר לוואוצ'רים שמגיעים לי בתור חיילת בודדה וכ'ו.

כל מי שאני מכירה שניכנס לעזה יצא משם שלם ובריא, עד כמה שאפשר לצאת משם בריאים.

ברגע שמצריים החליתה לתמוך בישראל ולסגור את מעבר רפיח ההתרעות ירדו והגבול המערבי נירגע מעט, אבל הגזרה עדיין ענקית וקשה מאוד לשמור על כולה לכן מביאים לנו כוחות תגבור, מצד אחד זה טוב מצד שני... בקשר יש שכונה 24/7.

הגעגועים לפלוגה הקודמת שלי אוכלים אותי מבפנים, אבל טוב לי בפלוגה החדשה. יש לי עוד חודשיים לשחרור ואם באמת אני יוצאת לקורס אז יש לי אפילו פחות מחודשיים ולכן לא מאשרים לי לעבור שוב פלוגה ולחזור לפלוגה שלי.

חזרתי לכשירות והפעם באמת. אני עולה סיורים 12/12 ולאט לאט חזרת לכושר-  שזה החלק הכי קשה ושובר בתהליך החזרה לכשירות. ריצות שפעם הייתי עושה בקלות נחשבות בתוכנית האמונים שלי כמאמץ עצים ובאמת קשה לי לבצע אותן. כל השרירים שלי באגן והירך חלשים מאוד ואני צריכה לעשות הרבה תרגילים כדי לחזק אותם ולמי יש זמן לכל זה בזמן פעילות בט"ש? בזמן סיור של 12 שעות כיתת כוננות ושוב סיור?

אז  אני מתבאסת, מיללת, מתמרמרת לי בחדר מול החברות ואז מוותרת על שעת שיניה ועושה את התרגילים, כי אין לי באמת ברירה ובדוגרי אני גם אוהבת את זה ;).

במהלך אחד הסיורים התערבתי עם המפקדת שלי שאני יכולה להתקלח בחמש דקות, היא אמרה שאין מצב. מפה לשם... התקלחתי בארבע וחצי דקות כולל סבון, שמפו ומרכך.

ולמרות שאני ישנה יחסית טוב ושינה יחסית עמוקה אני עדיין כל הזמן עייפה. בהתחלה ייחסתי את העייפות הזאת ללחץ המתמיד שהיה על כולנו בגלל הלחימה בעזה, אבל אחרי שהכוחות החלו לצאת והמתח ירד העייפות נראתה לי חשודה ולא תקינה. החופ"לת הפנתה אותי לרופא שאמר לי שרוב הסיכויים זאת אנמיה ושאני צריכה להקפיד על תזונה עם ויטמינים והפנה אותי לבדיקות דם- באמת הרבה זמן לא הייתי שם, כבר התחתי להתגעגע לרופאות של חר"פ דרום.

כשעלו ההתרעות והחל המבצע בעזה הביאו לנו האמרים חדשים לגדוד עם קנה מיוחדת למק"כ (מקלע כבד) ומקל"ר  (מקלע רימונים). אז בתור מקלריסטית ויוצאת מחלקת רתק גליתי קנאות מטורפת לכלים האלה ולאופן הטיפול בהם, דבר שגרם למפקדים שלי מצד אחד הרבה נחת (כי יש מי שמכיר את הכלים האלא  טוב, שמנקה ודואג לכלים האלה ככה שבזמן ביקורת הם נראים 100%) ומצד שני הרבה כאב ראש (כי יש מי שמנקה ודואג לכלים במקומם וחוטף עצבים כשהוא מגלה שהם לא טופלו כמו שצריך).

יומיים לפני היציאה הביתה תקשרו אלי מבית החולים איכילוב להודיע לי שיש לי תור לMRI  באותו היום בשמונה בערב . מיהרתי לחופ"לת שלי להודיע לה על זה (לוקח שנים לקבוע תור של MRI  בצבא) והיא בתגובה אמרה לי שזה בלת"מ מאוד גדול ושאני לא יוצאת.

"מה?" שאלתי. "מה הבעיה שאני אצה? זה MRI אני מחכה לזה כבר הרבה זמן."

"בסדר אבל זה בלת"ם מאוד גדול."

"מה בלת"ם מאוד גדול? מה הסיבה שבגללה אני לא יכולה לצאת?"

"זה בלת"ם מאוד גדול." היא החלה לאבד סבלנות וגם אני

בלת"ם זה בלתי מתוכנן, ברור שהבדיקה הזאת היא בלת"ם, על כולנו היא נפלה בהפתעה, אבל מה הבעיה להוציא אותי? הסד"כ בפלוגה מלא ויש מספיק אנשים שיתפסו משימות מבלי לטחון.

" אני אקבע לך תור ליום אחר."

"זה MRI לוקח שנה לקבוע תור."

"אני אקבע לך לעד שבוע, הכי הרבה שבועיים."

"את יודעת שזה לא יקרה, לוקח הרבה יותר זמן לקבוע תור לזה ויש לי עוד בדיקות לעשות-"

"אני יודעת איזה בדיקות יש לך." היא התעצבנה, "אני אקבע לך הפניה לעוד שבוע." היא אמרה והלכה משם.

התעצבנתי מאוד. החופל"ת הזאת פועלת על פי אינטרסים והעדפות אישיות. עם הייתי אחת החברות הקרובות שלה היא הייתה מוציאה אותי כבר באותה שנייה שפניתי אליה ודואגת שייקחו אותי עד בלינסון ברכב. אבל בגלל שאני לא אחת החברות שלה, או בעלת דרגות או תפקדי משמעותי שיכול להשפיע עליה, היא לא מיהרה לעזור לי או להוציא אותי לאותה הפניה.

הלכתי עצבנית לחדר וסיפרתי לחברה שלי מה שקרה.

"בגלל שאני לא חברה קרובה שלה היא לא דואגת לי." סיכמתי אחרי שספרתי לה  את כל הסיפור.

"את סתם מגזימה כי את עצבנית." היא אמרה לי.

"ממש לא. כשהיה לך את הכאב שיניים הנוראי ההוא היא באה אליך לחדר באמצע הלילה, היא יכלה להגיד לך תגיעי למסדר חופל מחר בבוקר, אבל במקום היא ישבה איתך כל הלילה ותוך פחות מחמש שעות דאגה לך לתור בחר"פ על הבוקר למחרת. אני במשך כל הסבב מנסה לתפוס אותה ולתת לה את התוצאות של הבדיקות והיא כל הזמן אומרת לי לבוא אליה למסדר חופ"ל. כמה פעמים כבר הסברתי לה שאני טוחנת סיורים ואני לא בבסיס בזמן של מסדר חופ"ל והיא המשיכה להגיד לי תגיעי למסדר חופ"ל הקרוב. ועזבי שהיו פעמים שהצלחתי להגיע למרפאה בזמן מסדר חופ"ל והיא לא הייתה שם..."

בסופו של דבר התקשרתי לרופא הגדוד שהתקשר לצעוק על החופ"לת שתוציא אותי ואיך שהוא זה הגיע גם למ"מ שלי שמיהר לאשר לי את היציאה ולמצוא אותי כדי להגיד לי לעלות מהר על א' ולצאת.

"תחזרי מחר כמה שיותר מוקדם בבוקר כי אנחנו עושים בראור."

"אני לא בסרגל מאמצים שלכם. רק עכשיו התחלתי לחזור לכושר."

"זה לא קשור לכושר, כולם צריכים לעשות את זה."

אז יצאתי לMRI באיכילוב ובלילה חזרתי לב"ש לבית החייל כדי לגלות שכל החדרים תפוסים ומלאים עד אפס מקום ואין לי איפה לישון. איך הדברים האלה תמיד קוראים לי קיבינימט? את אותו לילה בלתי בחברת הפקיד קבלה בבית החייל. ישבנו ודיברנו מאחת בלילה עד שש בבוקר, שתינו הרבה קפה ובשש בבוקר יצאתי משם ונסעתי חזה אל הגבול ליום אחד (שבסוף לא עשיתי בו בראור) ולמחרת כבר הייתי שוב על האוטובוס בדרך הביתה.

ברביעי, היום שיצאנו הביתה, בליתי עד שעות הצהריים המאוחרות בחר"פ דרום אצל רופא נשים ובבית מרקחת, בחמישי הזה הוצאתי את המחשב מתיקון וביום שישי חברה הגיעה אלי לשישי שבת. יצאנו יחד לת"א ובשבת נסענו יחד לים.

כשחזרנו מהים ועשינו את הדרך אל הדירה מצאנו גור חתולים קטן. העיניים שלו עוד עצומות והוא עוד צריך לינוק, הוא היה מכוסה בנמלים אדומות וילל בכאב ובפחד. מיד הרמנו אותו מהארץ, ניערנו ממנו את הנמלים, שהיו עקשניות ולא הסכימו לוותר על הטרף שלהן, ולקחנו אותו איתנו.

אחת הדיירות בבניין שמבינה בטיפול בגורים נחלצה לעזרתנו והביאה לנו בקבוקים ואבקת חלב לגורים. צריך להאכיל אותו כל שעתיים ולדאוג שתמיד יהיה לו חם, אם הוא ישרוד את העשרה ימים הבאים הוא יחיה.

חברה שלי לקחה אותו אליה כי אמא שלה, שעובדת כמורה ועכשיו בבית כי יש חופש גדול, תוכל לטפל בו ולי רק נותר להחזיק אצבעות שישרוד.

מחר אני נוסעת לפגישה עם מישהי שעוזרת לחיילים בודדים משוחררים באזרחות, אחר כך הייתי אמורה להיפגש עם חברה מהפלוגה וללכת לצייר איתה איפשהו. שתינו אוהבות לצייר והיא מציירת ממש יפה, אבל לצערי גנבו לה את הארנק ונאלצנו לדחות את הבילוי לפעם אחרת.

וזוהו. הכול רגוע, הכול טוב, הכול שקט ובבקשה, בבקשה, בבקשה שיישאר ככה עד השחרור.

שבוע טוב לכולם ונתעדכן בפעם הבאה שאצה הביתה =)