בערך שנייה אחרי שסיימתי לכתוב את הפוסט הקודם קיבלתי טלפון מהמפקדת שלי שהודיעה לי שצ'ופרתי יומיות קל"ב. משמע: קיבלתי צ'ופר לעשות יומיות קרוב לבית למשך ארבעה ימים במייצג חיילות.

כל יום הייתי צריכה להגיע לתל- השומר ויחד עם עוד חמש בנות הסברנו למלשב"יות על גדוד קרקל.

במשך כמעט שבוע היה "מיון לוחמות". בנות לפני גיוס, שמעוניינות בתפקיד לוחמה, הגיעו לתל השומר- שם אנחנו חיכינו להן- שמעו על כל תפקידי הלחימה שיש (קרקל, פלח"צ, מג"ב, איסוף- קרבי, לוחמה אווירית, לוחמה אלקטרונית, תותחנים ואב"כ) ועברו ראיון עם מאבחנת. בסוף אותו יום הן היו צריכות למלא טופס בו הן מדרגות לאן הן הכי רוצות להגיע ולאן פחות.

איכשהו זה הפך להיות תחרות מי מגייסת כמה שיותר בנות אליה. בשלושה ימים הראשונים מג"ב הובילו ואחריהן קרקל, אבל ביומיים האחרונים היה מהפך וקרקל הובילו במספר הבנות המבקשות להתגייס ליחידה.

כל יום הגענו בשמונה, הקמנו את דוכני ההסברה ויצאנו לצוד מלשב"יות. התפקיד שלי היה למצוא כמה בנות שמסתובבות בין הדוכנים או שרק עכשיו הגיעו, להלהיב אותן על קרקל ולהזמין אותן אלינו לדוכן שם שאר הבנות הסבירו להן על היחידה. כשהחלו להגיע יותר ויותר בנות והדוכן שלנו כבר היה מפוצץ וכל הבנות היו עסוקות בלהסביר, התחלתי גם אני להסביר לקבוצות של בנות. וברגע שגילו שאני יודע על עוקץ, על הגיבוש כניסה, המסלול והתפקיד ביומיום הפכתי למסבירה ראשית שחוזרת על אותו טקסט שוב ושוב ושוב... ושוב.

ביום האחרון לכולנו כבר הייתה התכווצות שרירים ושבריי מאמץ בלסת וכולנו היינו צרודות ובאסק מטורף מהחום ומזה שזה היום האחרון.

אחרי שכמות הבנות ירדה והיו כמה מלשב"יות בודדות, הפעלנו מוזיקה ברמקולים והתחלנו לרקוד ולעשות שטויות .

רוב הבנות שהיו איתי במייצג היו בנות שנפצעו או סתם לא אהבו את הגדוד ובקשו לעזוב ונשלחו לתל- השומר. אם חושבים על זה יש בזה משהו קצת אירוני- את לא אוהבת את הגדוד? את לא רוצה להיות בו? סבבה, נשלח אותך למייצג חיילות בתל השומר כדי שתייצגי את הגדוד. הייתם רואים את אותן בנות מסבירות בהתלהבות למשב"יות כמה הגדוד שלנו טוב וכמה הפעילות בו חשובה ושנייה אחרי שאחרונת המלשב"יות עוזבת את המתחם הייתם רואים אותן מתחילות להתמרמר ולקלל את הגדוד.

ואל מה הן התלוננו והתמרמרו? על מה שקורה בכל גדוד חי"ר בצה"ל: על אוכל סביל, טיפול רפואי לקוי, יחס דפוק מהפיקוד (בין אם זה הזוטר ובין אם זה הבכיר) והתפקיד בכללי שלרוב הוא פשוט לעשות את העבודה השחורה.

כשסיפרתי להן שכל מה שהן מתלוננות עליו אצלנו בגדוד קורה בשאר גדודי החי"ר האחרים הן לא האמינו, כשסיפרתי להן על מקרים שקרו לידידים שלי מגולני, גבעתי, כפיר, נח"ל והנדסה הן השתתקו. כשהן התלוננו שאנחנו רק על גבול מצריים ושלא קורה שם כלום, הזכרתי להן את כל המקרים שקרו רק בחודש האחרון בגבול  (בזמן שהן היו בתל- השומר במייצג חיילות). סיפרתי להן על ידידים שלי שתופסים את איו"ש, שמקללים אותם וזורקים עליהם אבנים וגולות וחתיכות ברזל ולהם מותר להגיב רק בירי של כדורי סרק (וגם זה לא תמיד), בעוד אצלנו בגבול ברגע שרק נדמה לך שמישהו יורה עליך את יכולה להשיב באש. סיפרתי להן גם על ידידים שלי שתופסים את הקווים בצפון, שנוסעים על גדר הגבול ובצד השני עומדים פעילי חיזבאללה שצועקים אליהם קללות בערבית ולהם אסור לעשות כלום בנידון מלבד לקלל אותם בחזרה (ו-וואוו יש להם אוצר קללות בערבית גדול מאוד!).

אולי בגלל שאנחנו בנות אנחנו מפונקות יותר ויותר קשה לנו לקבל את הקשיים שיש בחי"ר. אני לא חושבת שזה בסדר שלוחמים מקבלים אוכל סביל, או שהטיפול הרפואי שאנחנו מקבלים לקוי ומי כמוני שונאת את היחס הנוראים של הפיקוד לכל דרגותיו.

אבל למה אתה מצפה כשאתה במוצב באמצע שומקום, שאף טבח שהתגייס להיות טבח לא רוצה לשרת בו, שלמשאיות הספקה קשה להגיע אליך ויש לך רופא גדודי אחד שצריך לטפל במוצב שאתה נמצא בו ובעוד לפחות חמש מוצבים שגם הם, כמו המוצב שלך, מנותקים ותקועים באמצע שומקום?

החמישה ימים במייצג חיילות גרמו לי לחשוב על זה יותר ויותר לעמוק והביאו אותי למסקנה: היינו כל כך עסוקות בלשכנע בנות להתגייס לקרקל, בלנצח בתחרות הזאת שהמצאנו לעצמנו, עד ששכחנו להסביר לבנות שהתפקיד בקרקל הוא תפקיד קשה לא רק פיזית אלא גם מנטאלית. את פאקינג עושה תפקיד כמו לוחם חי"ר וזה כולל גם הכשרה כמו לוחם חי"ר!

אז נכון, שמים לך ספסל בקיר של הבוחן מסלול, כדי שלא תפגעי לעצמך בבטן התחתונה ותפגעי לעצמך ברחם, ומתחשבים מעט ביכולות הפיזיות שלך אז מוסיפים לך עוד כמה דקות בבראור ובבוחן מסלול, ונכון לשנה וחצי האחרונות גם התחילו לחשב את היחס בין המשקל גוף שלך למשקלים שאת סוחבת... אבל בסופו של יום את עושה הכשרה כמו הבנים! אלפיי שבועות שטח בתוך אוהל סיירים בחום של יולי/אוגוסט, או בקור של נובמבר/ דצמבר, אימוני ירי שכולל תרגול יבש עם הנשק כולל זחילות למרחקים, שבוע שדאות, שבוע מלחמה, מסעות ארוכים, אימונים אינטנסיביים וגם בקו החיים לא קלים. את עוברת שירות צבאי כמו כל הגברים שבוחרים צנחנים, גבעתי, גולני, כפיר או נח"ל. זה נישמע מגניב, כי לרוב הבנות הדבר הראשון שעולה לראש זה זינה הנסיכה הלוחמת, או כל שחקנית הוליוודית אחרת לבושה בביגוד סקסי עם כלי נשק מתקדמים, אבל בסופו של יום את משרתת כמו גבר וגם מתלבשת כמו אחד. וסט, קסדה, ברכיות, שחפ"צ (לפעמים) ונשק. את נמצאת בשטח שעות ארוכות גם בקור המקפיא שגורם לעצמות שלך לכאוב (למרות כמות השכבות ששמת על עצמך) וגם בחום הנוראי כשאת מזיעה במקומות שלא ידעת שאפשר להזיע בהם- לא נשמע כל כך סקסי, נכון?

הנשיות הולכת לאיבוד בתוך השירות הזה. שבועות בלי מקלחת, את יכולה לשכוח ממחליק או פן, איפור או תכשיטים לא באים בחשבון ואם נותר איזה זכר לזה שאת אישה המדים מטשטשים אותו כליל.

חייל בצנחנים פעם אמר לי שהבנים שמתגייסים לקרבי רק בשביל הוואסח ובשביל להתלהב שהם לוחמים נופלים מהר מאוד כי הם מבינים שההכשרה והקשיים לא שווים את זה. בקרקל זה שונה, יש לך את השבועיים הראשונים של ההכשרה להחליט אם קרבי זה בשבילך או לא. אחר כך, אם אחרי חודשיים החלטת שזה לא בשבילך, את יורדת למפקדה של הגדוד לאיזה תפקיד מבאס- ולעשות שנתיים בהר חריף, על גבול מצריים, באמצע שומקום, זה לא כיף.

אם עברת את כל ההכשרה, הגעת לקו, חטפת את הכפה שאת לא באיזה סרט אקשן מפגר אלא במציאות, בפעילות בט"ש שגרתית, ואז החלטת שזה לא בשבילך ימרחו אותך במשך חודשים ואפילו שנה עד שיתנו לך לעזוב וגם אז לא בטוח שיתנו לך לעזוב.

אז שנייה לפני שאת בוחרת לוחמה ובוחרת ללכת על התפקיד הכי קשה והכי מאתגר שמשתווה לבנים. תתפסי חייל חי"ר מכפיר, צנחנים, נח"ל, גולני או גבעתי ותבקשי ממנו שיספר לך על השירות שלו. לא על המלחמה ולא על הפעם ההיא שירו עליהם- על השגרה היומיומית על פעילות הבט"ש המטישה, הסיורים והשמירות, הפטרולים ולפעמים גם מעצרים. אם הוא אומר לך שכל יום יש אקשן- הוא משקר. תגידי לו שיפסיק עם הפוזות ויגיד את האמת ויספר לך על הקושי וגם על האימונים השוחקים.

כשהוא סופסוף יתחיל להגיד לך את האמת, בלי הפוזות, ויתחיל להתמרמר מולך על כמה שקשה ושובר תפקיד של לוחם וכמה זה חרא תשאלי אותו "אז למה אתה שם?"

הוא ימשוך בכתפיים ויגיד לך לא יודע, אם הוא באמת כן הוא יגיד לך שלמרות הכל הוא אוהב את זה, שכיף לאכול חרא, שכל לוחם הוא גם קצת מזוכיסט ונהנה מהסבל הזה.

כן, כדי להיות לוחמת את צריכה להיות משוגעת, טיפה מזוכיסטית וגם קצת טומבוי, את צריכה לאהוב שטח וללמוד לשרוד בלי מקלחת ואני מצטערת שאת זה לא אמרתי לכל אותן מלשב"יות.

כל תפקיד לחימה שמוצע לבנות הוא תפקיד טוב. בכל זאת, את בוחרת לחתום עוד שנה ולעשות שלוש שנים במקום שנתיים, אבל לפני שאת בוחרת את התפקיד לחימה הכי קשה, שנדמה לך שהוא הכי מגניב ושאם תלכי אליו תעשי הכי הרבה רושם, תחשבי עם עצמך אם זה באמת מה שאת רוצה. כל אחת רוצה שיסתכלו עליה כשהיא עומדת בתחנת רכבת עם נעלי חי"ר ונשק, אבל זה קורה רק פעם או פעמיים בחודש. מה אם מה שקורה במהלך החודש? בטירונות, אימון מתקדם, קו, או אימון גדודי? האם את מוכנה,יכולה ורוצה לעשות שירות כמו הבנים?

יש בת שתגיד כן ויש בת שתגיד לא ושהיא מעדיפה תפקיד לחימה פחות אינטנסיבי ויותר נשי- ושתיהן מדהימות מבחינתי!

הבת שאומרת כן היא בת שרוצה לאתגר את עצמה ומאמינה שהיא יכולה להשתוות לבנים והבת שאומרת לא ומעדיפה תפקיד לחימה נשי יותר היא בת שיודעת מה הגבולות שלה, רוצה לתרום את המקסימום שלה ויודעת שהמקסימום שלה זה לא המקסימום של הבנים- ולפעמים אני מעריכה אותה אפילו יותר מאת הבת שאומרת כן.

אז לכל המלשב"יות שפגשתי במיון לוחמות בתל- השומר ולאלו שעתידות להגיע לשם ולבחור את המקום בו הן הולכות לשרת שלוש שנים מהחיים שלה, אל תלכו לאיפה ש"הכי מגניב", לכו לאן שהכי מתאים לכן. אם הכי מתאים לכן מחשבים ואלקטרוניקה אז ל"א או נ"מ זה בשבילכן, אם יש לכן סבלנות ענקית, אין לכן בעיה להיות בשטח ימים ואתן רוצה להשתמש באמצעי לחימה הכי מתקדמים אז איסוף- קרבי והנדסה זה בשבילכן.

 חפשי. את. התפקיד. שהכי. מתאים. לך!

מצטערת שלא אמרתי לכן את זה במיון לוחמות.

המון בהצלחה

אמיצה- לוחמת בקרקל שבחרה את התפקיד שהכי מתאים לה. =)